מצוקת ישראל בעקבות מות נדב ואביהו
מאז פרשת שמיני בה מתו שני בני אהרון ברגעי השראת השכינה, נמצאים כל ישראל (ואיתם אנחנו, הלומדים) במצוקה. עד שסוף סוף שרתה השכינה בישראל, לאחר כל המאמצים וההכנות, התברר כי מציאות השכינה עלולה לגרום למותם של הגדולים ביותר בישראל שנכנסו אל הקודש. נדב ואביהו ביטאו ציפייה שיש בעם להיכנס אל בית ה' ולהתקרב לרבונו של עולם. מותם מעלה בלב ישראל שאלה גדולה: האם בכלל ניתן לילוד אישה לבוא אל הקודש?
שאלת היכולת להתקרב אל אזור השכינה היא המשך טבעי של הרחקת בני ישראל מן השכינה שהופיעה כבר בחומש שמות: במעמד הר סיני הוזהרו כל ישראל מנגיעה בהר בשעה שירד עליו הענן פן ימותו. רק משה רשאי היה להכנס לענן. לא די בכך, ובסוף חומש שמות מתברר שכאשר יורדת השכינה למשכן, מופיע ענן המונע אפילו ממשה להיכנס אל הקודש - "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". מאורעות אלו יוצרים לכאורה מחסום בלתי עביר בין ישראל לבין בית ה'.
מצד שני, המאורעות בתחילת פרשת ויקרא פיתחו ציפיה שהקב"ה כן יאפשר לשליח הציבור של ישראל להכנס אל הקודש. בתחילת ויקרא הקב"ה קורא למשה ומשה נכנס אל המשכן. שם ה' מצוה עליו על סדרים נרחבים של פעילות ישראל בבית ה' – כל עבודת המשכן והקרבנות. מתוך כך נראה היה כי נותן ה' לישראל מקום בבית ה'. בעקבות כך הופיעה בישראל תביעה עצומה להתקרב אל השכינה, להיכנס אל בית ה'. זהו הרקע לכניסת נדב ואביהו, גדולי ישראל, אל הקודש להקטיר קטורת. בפעולתם משתקפת הציפיה העמוקה לממש את דבר ה' למשה ולהיכנס אל הקודש.
אך אז נדב ואביהו מתו, ובישראל עלה ביתר שאת החשש שמא יורחקו מעתה מהמשכן ויוותרו מרחוק כפי שנצטוו במעמד הר סיני. אם גדולים אלה מתו – מי יכנס ויחיה?!
הכלל: אין להיכנס אל הקודש
בתחילה השאירה התורה שאלה זו פתוחה, ולאחר תיאור מות נדב ואביהו בפרשת שמיני עסקה בתורת הטהרה בכדי להשריש את סדרי הזהירות בביאה אל המקדש. בכך עסקה התורה בסוף פרשת שמיני ובפרשיות תזריע מצורע. לאחר בירור כללי זה, בפרשת אחרי מות התורה חוזרת אל השאלה המרכזית – האם וכיצד ניתן להיכנס לקודש הקודשים. התשובה היסודית של התורה לכך בתחילת הפרשה היא שבאמת לא ניתן להיכנס אל הקודש (טז, ב): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ". כלומר ככלל, אפילו הכהן הגדול איננו רשאי להיכנס אל הקודש. המקום המקודש לשכינה איננו מקומם של בני האדם. ואכן, כך מפרש רש"י בתחילת הפרשה (בפירושו הראשון) את דברי ה': "כי בענן אראה - כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני. ולפי שגלוי שכינתי שם, יזהר שלא ירגיל לבא".
אמנם במילים 'בכל עת' יש כבר רמז שתהיה עת שבה יזמין ה' מבני ישראל אל 'בית המלך'. אך ההגבלה היא ראשית הכל. היראה מן השכינה זהו היסוד הראשון שצריך למלא את תודעתנו גם במידה והקב"ה יאפשר בסופו של דבר לנציגי ישראל להכנס.
רק לאחר הבהרה זו, בפסוק הבא (ג) התורה מפרשת דבריה ומלמדת כי יש סדר מיוחד שבמהלכו ניתן לנציג ישראל, הכהן הגדול, להיכנס אל קודש הקודשים: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ".
ההיתר לבוא אל הקודש בענן
אם כן, רק לאחר האיסור העקרוני להיכנס אל הקודש, מודיעה התורה כי יש אפשרות מיוחדת וחריגה, להיכנס אל קודש הקדשים אחת בשנה. מהו הדבר המאפשר לכהן להיכנס לשם? באופן מפתיע ביותר – המתיר להיכנס הוא הענן. כאמור לעיל, ענן השכינה הוא שמנע מבני ישראל לגשת אל הר סיני והוא שמנע אף ממשה להיכנס לבית ה'. לפתע מתברר כי יש ענן הפועל פעולה הפוכה, ומכשיר את הכניסה. כך מבאר זאת רש"י (שם) בפירושו השני: "'כי בענן אראה על הכפורת' - ...ומדרשו לא יבא כי אם בענן הקטרת ביום הכיפורים". ואכן, בהמשך תיאור סדרי יום הכיפורים נאמר בפסוקים כי ענן הקטורת הוא שמגן על הכהן הגדול ממיתה: "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" (יג).
מתברר שיש קשר ניגודי בין שני העננים – לענן הקטורת יש אפשרות לפתוח את הכניסה החסומה בדרך כלל באמצעות ענן השכינה. כיצד פועל ענן הקטורת להתיר את הכניסה אחת בשנה? בפסוק יג שציטטנו זה עתה נראה שהענן מסתיר מפני הכהן את הארון והכפורת ובכך מגן עליו ממיתה - "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" (יג). וכך מבאר ר' יוסף בכור שור: "וכסה ענן הקטורת. שלא יזונו עיניו כל כך מבית קודשי הקדשים". וכן החזקוני: "שהרי נאמר למעלה כי בענן אראה על הכפורת וכדי שלא להסתכל בשכינה כדכתיב: 'כי לא יראני האדם וחי', צריך להחשיך את הבית תחלה בנתינת הקטרת זהו שנאמר וכסה ענן הקטרת את הכפרת ואחר כך יביא את הדמים שם".
ענן הקטורת בעצם מהווה חוסם ומונע של קרבת יתר אל השכינה. באופן נפלא, פעולת ענן הקטורת דווקא דומה לפעולת ענן השכינה – כשם שענן השכינה מנע מבני אנוש להיכנס, ענן הקטורת מהווה אמצעי של יראה והכנעה של הנכנס; הכהן הגדול עצמו מסתיר פניו מפני האלוקים באמצעות ענן הקטורת, ובכך מוגן מפני קרבת יתר לשכינה שבארון.
סוד ענן הקטורת
הקב"ה יכול היה לצוות את הכהן הגדול להעלות עשן על ידי אמצעים מגוונים בכניסתו לקודש הקודשים. אך הוא ציוה דוקא על ענן הקטורת. פסוקים אלו הם המקור להלכה שהקטורת צריכה להכיל חומר אשר מעלה עשן רב[1]. אם כן, מדוע ציוה ה' שהענן יעלה דוקא מן הקטורת?
ישנה אחדות פלאית ועליונה בין תפקידה הרגיל של הקטורת – המעלה ריח ניחוח לפני ה' לבין תפקידה הייחודי ביום הכיפורים ליצור את הענן המאפשר לכהן הגדול להכנס. לשם כך יש לעמוד בקצרה על יחודו של קרבן הקטורת ביחס לשאר עבודת הקרבנות הנערכת במקדש.
ככלל, העבודה שאנו מצווים עליה במקדש היא עבודת ויתור והקרבה של רכושנו לגבוה. הקרבת קרבן היא איבוד כביכול של רכוש בעל ערך בעולמנו, לשם קיום רצון ה' שציווה עלינו להקריבו. כאשר אדם לוקח פר או כבש ושוחט אותו, עיניים אנושיות זרות היו מזהות כאן הפסד והשחתה של בעל חיים שניתן היה להשתמש בכוחו, בשרו ועורו. כמובן, אין כאן השחתה כלל ח"ו, אלא הקרבה – המרת ערך חומרי בערך רוחני עליון. מכל מקום, חיסרון כל שהוא יש במראה ובריח הדם שנשפך והבהמה המומתת. התועלת של כל קרבן מבוטאת בתורה באמצעות ריח – "ריח ניחוח אישה לה'". אך בכל הקרבנות מדובר בריח רוחני עליון, ריח שהוא לפני ה' – רק ה' יודע להריח את ריח הניחוח העולה מכל קרבן.
בניגוד לשאר הקרבנות, בקטורת מופיעה שלימות מיוחדת. קרבן הקטורת הוא היחיד שגם על פי הפירוש האנושי הפשוט מהווה פעולה חיובית ולא שלילית. העלאת הקטורת מביאה להתפשטות ריח טוב. זוהי פעולה המצויה גם בעולם החולין, כגון ה'מוגמר' המופיע בגמרא לריח טוב. כל בר דעת יודע שאין כאן השחתה של סממני הניחוח, אלא להיפך – הבאה של התכונה הגנוזה בהם לידי מיצוי וגילוי. כלומר בקרבן זה ניכרת השלימות הגמורה והמוחלטת הקיימת בעבודת המקדש על פיה מתענג גם חוש הריח האנושי ממעשה השלימות האלוקית. שלימות זו קיימת בודאי בכל הקרבנות, אך ברובם ככולם היא נותרת נסתרת ועליונה. בקטורת מופיעה שלימות זו במלואה. בקרבן זה הקב"ה 'מטעים' גם את הכהנים והעם בריח העולה מן המקדש ומבשם את העולם כולו. בעקבותיה מתגלה לכל באופן מוחשי, כיצד ההתקרבות לקב"ה ממלאת את העולם כולו בריח ניחוח.
ומכאן בחזרה אל ענן הקטורת ביום הכיפורים. מתברר שהקב"ה אינו מצווה על חלקיקי עשן רגילים שיצרו את המסך בין ארון ה' לבין הכהן הגדול, אלא מדובר ביצירת ענן עליון של קטורת – ענן שהוא הוא עצמו 'מספר' את החיבור המופלא של מעשה האדם עם פעולתו בעולמות העליונים. הקטורת היא שיקוף של מה שנוצר בכל פעם שאדם פועל בדרך ה'- נוצר טוב מעודן ונפלא- ריח ניחוח. כבוד ה' ובכך הוא עצמו כעין ענן השכינה.
אם נסכם את הדברים, מתברר כי הענן הוא התופעה שבאה עם השכינה. הענן הוא החוצץ המציל את בן האנוש מפני גילוי גדול מדי של הקב"ה. בסוף חומש שמות הופיע משמים ענן אשר הרחיק את ישראל מן המשכן. אך ביום הכיפורים מתרחש פלא: הקב"ה מתווה דרך ליצירת ענן שמצד אחד יבדיל ויסתיר את האדם מן השכינה, אך מצד שני יבטא בו בזמן את נוכחותה וניחוחה של שכינת ה' בעמו.
[1] ספרא אחרי מות (ב, ג): "למה נאמר: 'כי בענן אראה על הכפורת'? מלמד שהיה נותן בה מעלה עשן. ומנין שהוא נותן בה מעלה עשן? תלמוד לומר: 'וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות'".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.