ייחודה של טומאת הצרעת
המצורע הרי הוא אחד מאבות הטומאה, ובתור שכזה שייך הוא לדיני הטומאה והטהרה. אמנם דיני המצורע חורגים לחלוטין מאלו של הטומאות הרגילות, עד כדי כך שנראה כי התורה קובעת כאן תחום חדש.
גם הטומאות החמורות ביותר, כדוגמת זב וטמא מת, אינן נוגעות אלא לעיסוק בענייני הקדושה. על הטמא להישמר מלגעת בתרומה, מלהיכנס למקדש וכדומה. כחלק מכך, אסור לטמאים להיכנס למוקדי הקודש הכוללים את מחנה השכינה, ובחלק מן הטומאות (טומאת זב) אף את מחנה לוויה. אולם טומאת המצורע מרחיקה אותו לא ממרכזי הקודש בלבד, אלא אף ממחנה ישראל בכללו – "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (יג, מו). אם נביא בחשבון את דיני צרעת הבגד וצרעת הבית יתחדד עוד יותר ההבדל בין טומאת הצרעת לשאר הטומאות. התורה מלמדת כי במקרים החמורים ביותר של צרעת יש חובה להשמיד את הבגד או את הבית – "בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע" (יג, נז); "וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת" (יד, מה). אין לכך אח ורע בתורה – מצויים מקרים רבים של טומאת כלים וחפצים שונים; אך בכולם יש רק דינים וחיובי שמירה של אותם החפצים מפני מגע עם קדושה. הצרעת היא הטומאה היחידה הגורמת חיוב להשמיד את הכלי. לאור זאת מתברר יותר החיוב של המצורע לשבת בדד – הוא נועד להסיר אדם זה מן החלל החברתי, בדומה להשמדת הבגד או הבית.
אם כן, יש להבין – האם רמת הטומאה של הצרעת גבוהה יותר מזו של המת אשר אין דין להוציאו מחוץ למחנה[1]? האם אומנם הטומאה היא זו הגורמת לדינים הקשים של הצרעת, או שמא אלו דינים הנובעים מטעם אחר ומגורם נוסף המצוי בצרעת? מההתייחסות הכללית של התורה לצרעת עולה כי הצרעת איננה בגדר מין של טומאה בלבד, והופעותיה ומשמעותה הן הרבה מעבר לכך:
א. עונש על חטא. מדברי רש"י על דין הבידוד של המצורע (יג, מו) עולה כי הרחקת המצורע באה כעונש על מעשיו, היא אינה נובעת ישירות מדין הטומאה שבו, אלא מחמת החטא העומד בשורשה – "ואמרו רבותינו (ערכין טז, ב) מפני מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל".
ואכן אנו מוצאים בתורה ובנביאים כי הצרעת מהווה עונש לחטא: מרים הצטרעה כשלג בעקבות דבריה על משה (במדבר יב); גיחזי נדבק בצרעת בעקבות תאוות הממון ששלטה בו (מלכים ב ה); עוזיהו נענש בצרעת במצחו על שנכנס להקטיר קטורת בהיכל (דברי הימים ב כו). ממקרים אלו ומקרים נוספים לומדים חז"ל במסכת ערכין (טז, א) כי הצרעת מהווה עונש לשבעה מיני חטאים: "על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין".
ב. מחלה. החזקוני מבאר (וכן הרמב"ן בראשית יטף יז) כי הסיבה לבידוד המצורע היא כי הצרעת הינה מחלה מדבקת, וכל המתקרב אל המצורע עלול להידבק ממנה. גם לפי הסבר זה, אין הבדידות נובעת מדיני הטומאה. הצרעת היא מחלה בעלת השלכות רחבות יותר מאשר דיני הטומאה.
הנקודה המרכזית של הצרעת
אם כן, יש להבין – האם בעניין המצורע מצויים בשכנות מספר גורמים – הטומאה, החטא הגורם לה ומחלת הצרעת, או שמא עניין אחד הוא? אם אכן כך, מהי מהותה המיוחדת של הצרעת המתבטאת באופן כה רחב?
ממבט כללי על מיני הטומאות שבתורה עולה כי קיים גורם עיקרי אשר בו כרוכה הטומאה: גורם זה הוא אבדן והפסד החיים, כפי שהבאנו מדברי הכוזרי בהערה לעיל. המת עצמו הוא הטומאה המרכזית ביותר, קשורות בו הטומאות השונות הנובעות מבעלי חיים מתים, וכן כלולות בכך טומאות בעל הקרי, הזב והיולדת אשר בכולן יש מבחינה מסויימת אבדן פוטנציאל של חיים. לעומת כל אלו, התכונה הפשוטה של הצרעת איננה אבדן והפסד, אלא עיוות וחולי. מקרי המוות למיניהם מייצגים את חולשת החיים, והיותם בלתי עמידים לעולם; לעומתם שייכת הצרעת לא לחולשה הטבעית של החיים, אלא לאפשרות לקלקלם, לעוותם ולפוגמם. מתברר כי מבחינות מסויימות, חמורה ההשפלה והפגימה של החיים, בעודם ממשיכים להתקיים, מן ההחלשה וההפסד שלהם.
הצרעת – עונש, מחלה וטומאה
הצרעת היא גם מחלה, גם עונש וגם טומאה כאחד. התכונה המשותפת לשלושתם היא הפרת הסדרים התקינים, יותר מאשר האיבוד וההעדר שלהם. הרמב"ן מלמדנו כי אין להבין שהצרעת היא מחלה המתרחשת בדרכים טבעיות, והטומאה היא תוצאה ישירה שלה; לא כך, אלא חלק מהופעות הצרעת הן תופעות שאינן מתרחשות כלל בדרך הטבע. תופעה זו היא איתות וסימן מן השמים – היא באה להזהיר מפני מצב קיים של חטא המפר את הסדרים הרצויים בעיני ה'. אלו דבריו בפרשתנו (יג, מז): "'והבגד כי יהיה בו נגע צרעת' - זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה".
אם כן, העבירה המנוגדת לרצון ה' מביאה לעונש המתבטא בהפרת הסדרים הגופניים התקינים, עד כדי 'מיתת' אחד מאברי האדם על ידי הצרעת. מצב זה כרוך בטומאה ונובעים ממנו דינים נוספים הבאים לכפר על העוון, ולמעט את השפעתו השלילית.
[1] מסברא היה מקום לחשוב כי טומאת הצרעת תהא קלה דווקא משאר הטומאות. ריה"ל מסביר בספר הכוזרי (ב, ס) כי כל הטומאות נובעות ממצב של מוות והעדר חיים. בכלל זאת גם טומאת בעל הקרי והזב, שבהם מצוי אבדן והפסד החלים במערכת של יצירת החיים. והנה יש לשאול – מהו האבדן והמוות המצוי במצורע? הכוזרי מבאר שם כי האבר שחלה בצרעת הרי הוא כאיבר מת. על פי זה היה מקום לחשוב כי סוף סוף לא יהא האיבר החולה חמור מהאבר המת גופא! אך מוצאים אנו כי הצרעת חמורה אף מן המוות, כפי שהתבאר. שאלתנו מתחזקת אפוא – מה טמון בה בצרעת ההופך אותה לכה חמורה?
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.