"קדושים תהיו"
מאז תיאור מות בני אהרון כשעבדו את ה' בניגוד מצוותו (בפרשת שמיני), מופיע בחומש ויקרא רצף של ציוויים וחוקים מה' לישראל. לאחר הפרת חוק ה' ברגע השראת השכינה הנשגב, מחוייבים ישראל להתוות את חייהם בהתאם לחוקי ה'.
פרשת קדושים נפתחת בציווי על ישראל להיות קדושים מחמת קרבתם לקדושת ה' – "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". מצווה זו מהווה המשך לאזהרה השוללת שנאמרה להם בסוף הפרשה הקודמת (אחרי מות) להיבדל מן העמים. למעשה כל פרשת העריות שצוותה בפרשה הקודמת מופיעה בהקשר של הבדלה זו – "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ... אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ: וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם". הציוויים הרבים בפרשתנו מהווים המשך לאזהרת הפרשה הקודמת על הקאת החוטאים מן הארץ. עמד על כך הראב"ע (יט, ב): "וטעם להזכיר זאת הפרשה אחרי העריות, שלא יחשבו, כי בעבור שמירת העריות לבדם יעמדו בארץ, אמר להם, שגם יש מצות אחרות אם לא תשמרום תגורשו מן הארץ...".
אם כן, המצוות המרובות המופיעות בפרשה ממשיכות את הדרכים שהתוותה התורה להיבדלות מן העמים בפרשה שעברה. ואכן, בסוף פרשתנו (קדושים) עולה בבירור הקשר בין ההיבדלות וההתקדשות – ישראל מצווים להתקדש כסיכום לכל מצוות הפרשה, תוך הדגשה כי מצווה זו היא חלק ממערכת הבדלתם מן הגויים: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (כ, כד-כו)
הבדלה לעומת התקדשות
אולם במקביל להמשכיות של ההבדלה מן העמים, מצויה בפרשתנו אף התקדמות ולמעשה קפיצת מדרגה הניכרות במילים האחרונות של הפסוקים של הפסוקים שהובאו זה עתה – "לִהְיוֹת לִי". שהרי הציווי על איסורי העריות שבפרשה הקודמת הוגדר על ידי התורה כ'סור מרע' בלבד; כאזהרה מפני מעשים שליליים העלולים להגלות את ישראל מארצם. אולם בפרשה זו, מבהירה התורה במפורש כי כל המצוות הקיימות בה – הן עשה והן לא תעשה – מובילות אל תכלית חיובית: "קדושים תהיו" - התקדשות לשם דביקות בקב"ה. לאחר הציווי השלילי להבדל מן העמים, מוסיף הקב"ה ומזהיר בפרשתנו על שלל ציוויים שנועדו לקרב את ישראל לה' ולהתקדש בקדושתו.
ניתן להבחין בהבדל משמעותי בין הטעמים למצוות העריות בפרשת אחרי מות ובין הטעם שניתן למצוות בפתיחה ובחתימה של פרשת קדושים. בפרשת אחרי מות מופיעות המצוות כחוקים, מצוות, גזירות ומשמרת – "אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'". ישראל מצווים על העריות מצד חיובם לקיים את מצוות בוראם. וכן מבאר רש"י את הביטוי המופיע שם: "אני ה' אלהיכם" - אני הוא שאמרתי בסיני (שמות כ ב) אנכי ה' אלהיך, וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי".
אמנם בפרשת קדושים מצווה הקב"ה את ישראל לא מצד היותו המלך הגוזר, אלא מצד היותו הקדוש העליון המקרב אליו את קרוביו – "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם". חז"ל מבארים במדרשים את גודל הפלא של קידוש ישראל בקדושת ה' העליונה. הקב"ה מעניק מעטרת מלכותו לישראל. במדרש ויקרא רבה (כד, ח) נאמר: ר' אבין אמר: משל לבני מדינה שעשו שלוש עטרות למלך. מה עשה המלך? נתן בראשו אחת, ושתים בראשם של בניוץ כך [הנמשל]: בכל יום ויום העליונים [=המלאכים] מכתירין לקב"ה בשלוש קדושות. מה הקדוש ברוך הוא עושה? נותן בראשו אחת, ושתים בראשן של ישראל. הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב]: "דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו".
ובמדרש ויקרא רבה (כד, ב) נאמר: "אמר ר' יודן: כתיב: 'ואתה מרום' (תהלים צב) - רוממות אתה נוהג בעולמך; נתת כהונה לאהרן לעולם ברית מלח היא. נתת מלכות לדוד לעולם... נתת קדושה לישראל לעולם שנאמר: 'קדושים תהיו'".
אם כן, המצוות הרבות שבפרשתנו ממשיכות מחד את הבדלתנו מן האומות, ומאידך הן כבר בבחינת התרוממות והתקדשות חיובית. הקב"ה מעניק לישראל מעטרת קדושתו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.