ב"ה זוכים אנו להתחיל את חומש תורת כוהנים. ספר זה פותח עם מילה מיוחדת: "ויקרא". סימן קטן לגדולתה של מילה זו, היא העובדה שבספר התורה, מילה זו נכתבת עם 'אלף' קטנה. רש"י מתייחס לייחודה של הקריאה: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר: 'וקרא זה אל זה', אבל לנביאי האומות עכו"ם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר: 'ויקר אלהים אל בלעם".

מה ההבדל הכל כך מהותי בין "ויקר" ל"ויקרא"? ומדוע ספר ויקרא כולו מתחיל בזו המילה?

בספר ריש מילין של הרב קוק העוסק בביאור האותיות והטעמים, ישנו חלק העוסק גם בשורשים. החידוש הוא, שיש גם שורש לשורשים. יש הרבה שורשים של שלוש אותיות שיש להן שתי אותיות משותפות, כמו למשל: "פרד", "פרא", "פרה", "פרז" וכדו', אשר שורשן הוא "פר". מעיון במשמעותן של קבוצת מילים זו, ניתן להבחין בְּמשמעות כללית משותפת לכל השורשים הללו, הנובעת משורש השורשים המשותף לכולם[1].

נראה כי את אותו קו מחשבה ניתן ליישם בראש ספר ויקרא. הנושא המרכזי של ספר ויקרא הוא נושא הקרבנות. אם נשים לב, יש קשר בין המילה ויקרא למילה קרבן. השורש של ויקרא הוא "קרא" והשורש של קרבן הוא "קרב". שורש השורשים המשותף לשתי מילים אלה הוא: "קר".

הקור מבטא דווקא ניכור ופירוד. על עמלק - שנפגשנו עמו במהלך ספר שמות - נאמר: "אשר קרך בדרך", הקור קשור גם למקריות[2] ולספקנות. משום כך "ויקר" הוא "לשון ארעי וטומאה"[3], משום שהוא מבטא קריאה טכנית לזולת, קריאה מנוכרת וקרירה. דווקא "קרא" ו"קרב" מבטאות את ההפך. תוספת האות, מהפכת מניכור קר, לקרבה ולקריאה עמוקים ומאוחדים.

את הקור והניכור, את תחושת הארעיות והמקריות בחיים, צריך ואפשר להפֵּך. המהפכה מתחילה מה'אלף' הקטנה. האלף מבטאת אחדות, היא מבטאת את מה שכל פרטי המציאות נובעים ממקור פנימי אחד. הפרטים הרבים והשונים שבבריאה, בעומקם האלוקי מאוחדים הם. זהו המבט הישראלי על הבריאה "ישראל נקראים ראשית" אשר יסוד עולמם הוא האמונה והאהבה. ישראל הם הניגוד המוחלט לתפיסה העמלקית, "ראשית גויים עמלק" אשר עולמם מיוסד על הכפירה והשנאה.

השינוי הגדול מתחיל מתכונת הענווה, זו הסיבה שה'אלף' היא גם קטנה. הקטנות היא ביטוי של ענווה. הענווה קשורה מאוד לאחדות ולכלליות. כאשר יש גאווה, כל פרט מבליט את עצמו, "אני ואפסי עוד", הגאווה יוצרת ניכור ופירוד, חוסר אחדות, וממילא הנצחת הספק והפיזור, הגברת תחושת המקריות והארעיות.

לא לחינם בירור זה נמצא בפתחו של ספר ויקרא העוסק בהתקרבות הפנימית לה' שעל ידי הקרבנות. מהו יסוד קרבת ה' שבקורבנות? גם קרבנות עלולות להיות ביטוי של ניכור ואף של אכזריות כאשר הן נובעות מהניכור המוסרי ומהקור האמוני. "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'"[4], "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה"[5] הקרבה בין בני אדם והקרבה אל ה' קשורות ליסוד אחד, לאחדות ולענווה, לאהבה ולאמונה.

"לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו' אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני"[6]. ה"א" הקטנה - האחדות, הענווה, הכרת האדם את זעירותו אל מול השלמות האלוקית - יוצרת בקרב האדם תנועה פנימית מתמדת של תשובה וטהרה רוחנית ומוסרית. ענווה זו היא העיקר, היא היסוד של הקריאה של האדם לזולתו ושל ה' לאדם, היא היסוד של הקרבה וההקרבה. "ויקרא" - המילה הראשונה בספר, הקטנה בכמותה וגדולה באיכותה, השופכת אור יקרות על כל תוכן הספר כולו.

[1] כמו בדוגמא זו, משמעות משותפת בצורות שונות של ריבוי והתפשטות

[2] "קרך" לשון מקרה ועמלק בגימטרייה ספק

[3] כלשון רש"י

[4] ישעיהו א

[5] ישעיהו סא, גזל בעולה, הכוונה קרבן הבא על ידי עבירה של גזל

[6] חולין פט.