בפרשתנו, פרשת בהר מצוה התורה על מצות היובל. בכל חמישים שנה, לאחר שבע שמיטות, מצווים בית דין להכריז על היובל ולקדש אותו.
במצות היובל כרוכים כמה ציוויים: א. למנות את השנים עד שנת היובל, כפי שכתוב "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה". ב. מצוה לקדש את שנת היובל, כפי שכתוב: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה". שנת היובל קדושה באיסורי העבודה בקרקע, כפי שמקדשים את שנת השמיטה. ג. מצוה לתקוע בשופר כשמגיע יום כיפור של שנת היובל, כפי שכתוב: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם". ד. מצות גאולת קרקעות. השדות והקרקעות שנקנו בארץ ישראל ב-49 השנים משנת היובל שקדמה לה חזרו לבעליהם המקוריים ביום כיפור של שנת היובל.
הבנת מהות היובל
בבואנו להבין את מהותו של היובל, ננסה לעמוד על כמה כמה תמיהות: א. מדוע פרק הזמן שבין כל יובל ליובל נמשך ארבעים ותשע שנים? מה הענין במספר זה, מדוע לא יותר או פחות מכך? ב. מדוע מקדשים את שנת החמישים? (המצוה השניה לעיל) ג. המצוה השלישית הכרוכה ביובל הינה לתקוע בשופר ביום כיפור של שנת היובל. הענין בכך? מדוע בשנת החמישים?
מבאר הכלי יקר: "מדקאמר 'וספרת לך', שמע מינה שיש דמיון ויחוס לשנים אלו עם מספר ימי שני חיי האדם, אשר המה על הרוב באים במספר חמשים כי 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה'. ועשרים שנים ראשונים אינן בכלל זה, כי לפי שאינו בר עונשין עדיין בבית דין שלמעלה". אדם ממוצע חי כשבעים שנים, ובניקוי עשרים השנים הראשונות, שאינן נחשבות, נותרו חמישים שנים, וכנגדן נקבע משכו של היובל חמישים שנים.
לשיטתו, מסיבה זו כתוב: "וְסָפַרְתָּ לְךָ", בדגש על המילה 'לך'. הקב"ה נתן לעם ישראל כלי רוחני מיוחד שקושר אותו, תספור 'לְךָ' - לטובתך ולהנאתך. כפועל יוצא מכך, 'וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים...', יהיו לך לבדך, ולא לזרים אתך. אדם יוכל לשמור את השדות ברשותו עד 49 שנים, החל מגיל 20, כלומר מרבית חייו. מדוע? ממשיך כלי יקר ומבאר: "כי על הרוב אין האדם יכול להחזיק בשלו כי אם מספר שנים אלו, אבל שנת החמשים, משנת עשרים, שהוא שנת השבעים מיום הוולדו, אז הכל שוים בהונו ורכושו ולא יקצור עוד קצירו ואת ענבי נזירו אשר הבדיל והסתיר ביום המעשה, ומאנו ידיו לנגוע והיתה עיניו צרה בו מתת לאחד מאחיו ואפילו לעצמו לא נתן, קל וחומר שלא היה מהנה לאחרים. והכל הפקר והכל שוים בו כעשיר והלך והוא זמן קריאת דרור ועבד חופשי מאדוניו".
קדושת שנת החמישים
על תמיהתנו השניה, מדוע מקדשים את שנת החמישים, משיב כלי יקר: "וכדי שיהיה דבר זה לזכרון בין עיני האדם אשר לא תשבענה הון, ציווה ה' לקדש את שנת החמשים לא יזרע ולא יעבוד בו. כי כמו שציווה לקדש השנה השביעית לידע ולהודיע כי לה' הארץ, כך ציווה לקדש את שנת החמישים, להודיע כי יש גבול וקצבה לכל מעשיו וכי הוא אינו בעל השדה בהחלט, אלא הוא כגר בארץ ואין לו כח בה, כי אם חמשים שנה, לפיכך 'וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת', כי לא השליטו האלהים למכור דבר שאינו שלו. וזהו שנתן טעם ואמר 'כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי', מדסמך 'אתם עמדי' אל 'תושבים' שמע מינה שדוקא לעולם הבא, כי אז 'אתם עמדי', שם אתם תושבים, אבל בעולם הזה אתם 'גרים', והקב"ה נתן לך הארץ בתורת אריסות או בתורת שאלה ואיך תמכור דבר שאינו שלך".
תקיעת שופר ביובל
נסיים את המאמר בדברי ההסבר של כלי יקר, מדוע תוקעים בשופר ביום כיפור של שנת היובל, וכך כותב: "וענין העברת שופר וקריאת דרור וביום כפורים דוקא, דומה ליום מתן תורה שבו יצאו ישראל חירות מן היצר הרע ויסורין וכן יום כיפור זמן חירות מיד מלך זקן וכסיל אויב ומתנקם הוא שטן, הוא יצר הרע, וכל זה להזכיר לאדם יום החירות במתים חופשי ושתמיד יהיה לנגד עיניו זמן החופשי והחירות".
כלי יקר מסכם את מהותו של היובל, וכותב: "אבל לפי פשוטו השמיטה והיובל טעם אחד לשניהם והוא כדי שנשים בטחונינו בה' ולידע כי לה' הארץ, לכך נאמר 'בשנת היובל הזאת', מן השדה תאכלו את תבואתה לא תחזיק השדה כשדך אלא כסתם שדה שאינו שלך". וכפי שביאר רש"י ששנה זו שונה משאר השנים, יש לה שם מיוחד, יובל, על שם תקיעת השופר, שמסמלת את תחילתה של שנת היובל, ותכליתה לפרסם שהגיעה שנת היובל.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
