הפרשייה המקשרת בין פרשות אחרי-מות וקדושים היא פרשיית העריות, שחוזרת בשתיהם על פי העקרון ש'אין עונשין אלא אם כן מזהירין'- האזהרה באחרי-מות והעונש בקדושים. המשנה מעמידה את פרשיית העריות בשורה אחת עם הפרשיות הנסתרות ביותר בתנ"ך: "אֵין דּוֹרְשִׁין בַּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה וְלֹא בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם וְלֹא בַמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד". הסיבה המפורשת להגבלת הדרשה בעריות היא סייג הלכתי: "מאי טעמא סברא הוא... תלתא חד שקיל וטרי בהדי רביה והנך תרי שקלו וטרו בהדי הדדי ולא ידעי מאי קאמר רבייהו ואתו למישרי איסורא בעריות... דאמר מר גזל ועריות נפשו מחמדתן ומתאוה להם", כלומר החשש הוא מהתרת איסורי עריות בגלל טעות שנובעת מנטיית היצר. אך מההקשר נראה שהסיבה הפנימית היא שגם פרשייה זו עומדת על גבול הנסתר כלשון הגמרא שם "אין דורשין בסתרי עריות". וכן מבאר הרמב"ן כאן: "אבל כפי הסברא יש בעניין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו".

אפשר לבאר באופן פשוט שאיסורי עריות עוסקים בנושא של צניעות שאמור להיות נסתר. לכן הפועל שחוזר בפרשיות אלו הוא 'גלה' כיון שיש איסור לגלות את מה שראוי להסתירו, ומכאן המושג 'גילוי עריות' בדברי חז"ל שהוא אחד משלוש העברות החמורות.

אלא שמהעיון בפסוקי הפרשיות עולה שהמושג 'גילוי עריות' מצד עצמו אינו שלילי. אלא שיש נשים שאסורות לאדם וכלפיהם גילוי עריות הוא שלילי. בפירוש 'דעת מקרא' ביארו שכיוון שהתורה השתמשה במושג זה בהקשר שלילי חז"ל הפכו אותו למושג שלילי בעצמו. יש קושי בביאור זה כיוון שבין איש לאשתו לא מדובר רק בהיתר אלא במצווה, וקשה לומר שמעשה חיובי של מצווה יהפוך למושג שלילי וחמור כל כך.

נראה שחז"ל באו ללמדנו שגם כאשר המעשה ביסודו הוא היתר ואפילו מצווה יש בו צד מסוים של שלילה שאי אפשר להפטר ממנו בשלב זה של המציאות, כדברי דוד בתהילים: "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי"- רַבִּי אַחָא אָמַר אֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה חָסִיד שֶׁבַּחֲסִידִים אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ צַד אֶחָד מֵעָוֹן, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כְּלוּם נִתְכַּוֵּן אַבָּא יִשַּׁי לְהַעֲמִידֵנִי וַהֲלוֹא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לַהֲנָאָתוֹ, תֵּדַע שֶׁהוּא כֵּן שֶׁמֵּאַחַר שֶׁעָשׂוּ צָרְכֵּיהֶן זֶה הוֹפֵךְ פָּנָיו לְכָאן וְזוֹ הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ לְכָאן וְאַתָּה מַכְנִיס כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ".

מהו אותו צד שלילי? הגמרא מבארת שחסרונו היחיד של ישי היה הנחש, ולכן הוא נקרא על שמו: "וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב"- וכי בת נחש הואי והלא בת ישי הואי... אלא בת מי שמת בעטיו של נחש", ומבאר רש"י: "בעצתו של נחש שהשיא לחוה ולא בחטא אחר שלא חטאו". כלומר שחטא אדם וחוה בעצתו של הנחש יצר חסרון יסודי בעולם שהיצר הרע הפך לחלק מן האדם ואי אפשר בלעדיו, ובייחוד במעשה הזיווג.

נראה שאיסור הדרשה בעריות בשלושה מכוון ל"שלשה שותפין יש באדם הקב''ה ואביו ואמו". כלומר שלעולם הזיווג אינו שייך רק לזוג- האיש והאשה, ובהכרח יש צד שלישי. הצד החיובי הוא שהקב"ה נחשב השלישי, אך יש גם צד שלילי שבו השלישי הוא הנחש. בגן עדן לפני החטא הנחש שהוא יצר הרע הופיע כדמות שלישית חיצונית לאדם וחוה, אך לאחר החטא הוא נכנס בתוך האדם ואשתו: "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא" כלומר שהשפעתו חדרה לתוך האדם. לכן בעולמנו שלאחר החטא לעולם יצר העריות מלווה בצד שלילי ו'גילוי עריות' הופך למושג שלילי.

אך יש מקום שבו גילוי העריות הוא מותר ואפילו חיובי. כך היה בגן עדן שבו: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ" כלומר שהיו תמיד במצב של 'גילוי ערוה' ולא היה סיבה להסתיר ולכסות, שהרי אם אין יצר הרע אין שום שלילה בערוה ובזיווג.

גם בעולמנו נותר לנו שריד ממציאות עליונה זו ושריד זה מתגלה בתחילת פרשת אחרי מות. ביום הכיפורים נכנס הכהן הגדול כנציגם של כל ישראל אל פתח גן עדן שבקודש הקודשים, ושם נגלה לעיניו הסוד של גילוי העריות בטהרתו המקורית: "הכרובים שהיו מעורים זה בזה... 'כמער איש ולויות'... כאיש המעורה בלוייה שלו". ביום זה שבו "שטן... לית ליה רשותא לאסטוני"- "ומסתמא כן הוא באדם שאין היצר הרע שהוא השטן שולט בו" (שפת אמת ליו"כ) הנחש שהוא היצר הרע מסתלק מן האדם והזיווג מתגלה בטהרתו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.