פרשות תזריע-מצורע מחוברות לא רק בקריאתם אלא גם בתוכנם- ענייני טומאות שבאות מגופו של האדם עצמו. הסדר שבו נכתבו הדינים שבפרשות אלו מדגיש זאת: פרשת תזריע פותחת בדין טומאה ששייך לנשים ופרשת מצורע מסתיימת בדין כזה. יתר על כן- הפתיחה של פרשת תזריע רומזת לסיומה של פרשת מצורע: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא"- כסדר כל טומאה האמורה בנדה", שזוהי הפרשיה האחרונה בפרשת מצורע: "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה... שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ".
קישור זה מעלה קושי- כיצד ניתן לדבר על דין אשה נדה אם הוא עוד לא נאמר? בפירוש העמק דבר תירץ: "כבר היו נהוגים להיות מרוחקים" גם בלי דין התורה, אך הרד"צ הופמן סובר שנצטרך להשתמש כאן בכלל ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה'. לפירושו מובן עוד יותר שסדר הדברים בתורה נכתב באופן שמסמן את שתי הפרשות כעניין אחד שמחובר מתחילתו לסופו.
מלבד העובדה שהדין הפותח והחותם את הפרשות האלו שייך לאשה, יש משמעות לכך שדווקא דינים אלו הם ה'מסגרת' לפרשות. המצבים של הטומאה שמפורטים בפרשות האלו הם מצבים קיצוניים- בטומאה של מצורע וזב יש חומרה רבה שמתבטאת בצורך להתרחק ממנה. לעומת טמא מת שמשולח רק ממחנה שכינה, הזב מורחק גם ממחנה לויה והמצורע אפילו ממחנה ישראל, עד שיש לו חובה להרחיק ממנו כל אדם: "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא"- משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו".
לעומת חוסר הנורמליות של המצורע והזב פותחת התורה בטומאה ה'נורמלית' ביותר שנובעת מעצם החיים: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים", וממילא מובנת גם הטומאה המסיימת, שהרי כל טומאת הנידה נגזרת מהאפשרות של הלידה.
נראה שמצבי הטומאה ה'נורמליים' פותחים פתח לתיקון של המצבים הבלתי נורמליים. בטומאת לידה שהיא המצב החיובי ביותר מתברר שהדם שהוא סימן הטומאה יכול להיות גם במצב של טהרה, ולכן מדין התורה ישנו זמן של 'דמי טהרה'. יתר על כן, בטומאת לידה הצד החיובי גובר על השלילי: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים... וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה... וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה". במצורע שמצבו רחוק מנורמליות הצד החיובי רחוק מאוד אבל קיים בקצה: "וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא"- הצבע הלבן שנחשב כסימן טומאה הופך לסימן טהרה.
אם כן גם ל'מחנה הטמאים' שכולל את המצבים הקשים והרחוקים ביותר יש 'מסגרת' נורמלית שמלמדת שגם בתוך הטומאה יש תקוה לטהרה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
