פרשת בהר היא פרשת הדרור- היכולת להשתחרר מכל שעבוד. המצוות בפרשה מכוונות לשחרור של האדם והאנושות מכל מעגלי העבדות הקיימים סביבם. היסוד לחירות הזו היא כמובן יציאת מצרים: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מצרים היא מקום העבדות המוחלטת בהיקפה ובחוזקה: "וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה... וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ", "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶך.ְ וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ". יציאת מצרים מתחילה את תהליך החירות האישי, הלאומי והאנושי.
הרמה הראשונה של העבדות היא העבדות הגלויה של האדם עצמו- שעבוד של אדם לאדם אחר. כנגדו באים קודם כל האיסורים על עוצמת העבדות: "לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד", "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ". בהמשך מתבררת האפשרות המוחלטת של הגאולה: "אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל... וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל".
הרמה השניה היא העבדות הכלכלית של האדם- השעבוד של האדם לצורך הקיומי וממילא לפרנסתו. שעבוד זה הוא העומד מאחורי המצבים של "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ" או "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ". גם כאן באים כנגדו האיסור על העמקת השעבוד: "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית" וההכרח של הגאולה: "וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ... וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ".
מעבר לאלו נמצאת הרמה השלישית הפנימית יותר- השעבוד הנסתר של האדם החומרי למימדי המקום והזמן. זהו השעבוד היסודי שממנו נוצרים השעבודים הגלויים. כנגדו באים מצוות השמיטה והיובל. השמיטה משחררת את האדם משעבודו העתיק לאדמה: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹקִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם", ואילו בשמיטה: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר". השחרור מהצורך לעבוד את האדמה מעמיד את האדם במצב של חירות פנימית ממגבלת המקום הפיזי.
הרמה הזו של החירות היא מעבר להשגה האנושית. במצרים אנו מוצאים חריגה קטנה מהמוחלטות של השעבוד: "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה"- הכהונה מאפשרת להשאיר פינה קטנה של חירות בארץ העבדות. אך הכהונה המצרית נותרת משועבדת לאדמה ואילו בישראל: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ".
בשלב הבא יכול האדם להשתחרר גם ממגבלת הזמן: "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה... וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ". בפרשה הבאה מתברר ששנות השמיטה והיובל אינם רק מציאות מעגלית שחוזרת על עצמה אלא מציאות היסטורית שהולכת ומתקדמת אל הגאולה העתידה: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ". לכן אנחנו מצווים: "וְסָפַרְתָּ לְךָ"- עם ישראל קובע את מהלך הזמן ההיסטורי ולא משועבד לו.
הפרשה מסכמת במקור לחירות הזמן והמקום: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ". כאשר יש קדושה בזמן ובמקום יש אפשרות להגיע לחירות מוחלטת מהם ע"י עבודת ה'.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.