האם הברכות של פרשתנו התקיימו כבר בעבר או שכולן עתידיות? נראה שחלקן ודאי עתידיות כפי שמפרש רש"י: "וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם" - 'ברית חדשה, לא כברית הראשונה שהפרתם אותה, אלא ברית חדשה שלא תופר', "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם"- 'אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני'.
אמנם נראה שהברכות ה'פשוטות' יותר התקיימו לפחות בחלקם. בגמרא מסופר שיאשיהו סבר שברכת "וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" אמורה להתקיים בימיו ולכן נלחם בפרעה נכו - שעבר דרך א"י בדרכו למלחמה בבבל. אמנם יאשיהו טעה כיון שדורו עבדו ע"ז בסתר אבל מסתבר שבזמן דוד ושלמה לפחות היה מצב טוב יותר.
אחת הברכות מתייחסת במדויק ליחסי כוחות במלחמה: "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ". האם ברכה זו התקיימה ומתי? בספר דברי הימים מסופר על קבוצת מפקדים מבני גד שהצטרפה אל דוד בזמן בריחתו משאול: "וּמִן הַגָּדִי נִבְדְּלוּ אֶל דָּוִיד לַמְצַד מִדְבָּרָה גִּבֹּרֵי הַחַיִל אַנְשֵׁי צָבָא לַמִּלְחָמָה עֹרְכֵי צִנָּה וָרֹמַח וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם וְכִצְבָאיִם עַל הֶהָרִים לְמַהֵר... אֵלֶּה מִבְּנֵי גָד רָאשֵׁי הַצָּבָא אֶחָד לְמֵאָה הַקָּטָן וְהַגָּדוֹל לְאָלֶף. אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וְהוּא מְמַלֵּא עַל כָּל גְּדוֹתָיו וַיַּבְרִיחוּ אֶת כָּל הָעֲמָקִים לַמִּזְרָח וְלַמַּעֲרָב". בפירוש המיוחס לרש"י מבאר: 'הקטן שבכולם ירדוף מאה והגדול שבכולם ירדוף אלף. כאן נתקיים הפסוק ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם וגו'.
מלשון הפירוש משמע שדווקא כאן התקיימה ברכה זו ולא לפני כן. כלומר שבכל הנצחונות הקודמים הקודמים היחס בין חיילי ישראל המנצחים לבין חיילי האויב המנוצחים היה נמוך יותר לפחות מהיחס הגבוה של 1/100 שהתקיים רק כאן. אלא שמצאנו לפחות פעמיים יחס גבוה כזה עוד במלחמות שקדמו לזמנם של שאול ודוד.
היחס הגבוה ביותר של 1/1000 הופיע כבר אצל שמשון: "וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ" והוא חוזר כאידאל אצל דוד וגיבוריו: "...הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת" - 'שהיה זורק חץ ומפיל שמנה מאות חלל בפעם אחת והיה מתאנח על מאתים דכתיב איכה ירדוף אחד אלף יצתה בת קול ואמרה לו רק בדבר אוריה החתי'. אמנם אין להקשות ממלחמה זו של דוד שהיתה אחרי מעשה אוריה כיוון שמלחמתם של בני גד היתה עוד לפני שהתחיל למלוך. אך שמשון ודאי קדם לשאול?
אפשר לכאורה לתרץ שהיכולת להבריח רבים ע"י מעטים עדיפה מהיכולת להרוג רבים בידי מעטים. כלומר ששמשון אמנם היה בעל כוח גדול להרוג רבים לבדו, אבל לא גרם לפחד גדול כ"כ אצל האויבים עד שיברחו מפניו. אלא שמדברי התוספות משמע להיפך.
התוספות הקשו על הברכה כאן מהקללה שבשירת האזינו: "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה" על פי הכלל ש'לעולם מדה טובה מרובה ממדת פורעניות', ותרצו שבקללה מדובר על רדיפה בלבד ובברכה מדובר על רדיפה והריגה כפי שמסיים הפסוק: "וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". כלומר שברור שהיכולת להרוג רבים היא ברכה גדולה יותר מאשר להבריחם בלבד.
אפשר לבאר שאמנם היחס המספרי אצל שמשון היה עצום אבל הוא היה יחיד ובברכה מדובר על 5 או 100 כלומר על קבוצת חיילים. אם היו מאה חיילים כמו שמשון היו יכולים יחד להביס את הצבא הפלישתי אך שמשון עם כל גבורתו מעולם לא הביס את האויב כמו שאר השופטים. וכך הודיע המלאך לאמו: "וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" - אבל לא יסיים.
מכאן נוכל להבין לעומק את דברי רש"י על הברכה כאן: 'וכי כך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו? אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה, למרובים העושין את התורה'. כאשר קיום התורה גדל באופן כמותי הוא יוצר מעלה איכותית. בזמנו של שמשון עדיין אין מציאות של 'מרובים העושים את התורה' ולכן הוא פועל לבדו, מדוע? מכיוון שאין עדיין מלכות. נראה שרש"י מתכוון לא רק לכמות שמשפיע על האיכות אלא לקיום תורה ציבורי-ממלכתי כאשר יש מלך שמנהיג את האומה עפ"י התורה. מצב כזה לא היה אפשרי עד המלכתו של המלך הראשון- שאול.
עדיין יש להקשות ממלחמת גדעון. לאחר 'סינון' החיילים שאינם ראויים לגמרי גדעון נותר עם 300 איש בלבד. לאחר הקרב הראשון נאמר: "וְזֶבַח וְצַלְמֻנָּע בַּקַּרְקֹר וּמַחֲנֵיהֶם עִמָּם כַּחֲמֵשֶׁת עָשָׂר אֶלֶף כֹּל הַנּוֹתָרִים מִכֹּל מַחֲנֵה בְנֵי קֶדֶם וְהַנֹּפְלִים מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב" א"כ היו בסה"כ לפחות 135,000 חיילים במחנה מדיין כך שהיחס בין חיילי גדעון אליהם היה 1/450, ולא מדובר על יחיד כשמשון.
ניתן לבאר עפ"י רש"י בפסוק הקודם בברכה: "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" - 'איש בחרב רעהו'. לעומת זאת מפרש רש"י בפסוק הבא :'ונפלו איביכם וגו'. שיהיו נופלין לפניכם שלא כדרך הארץ' כלומר שחיילינו יהרגו את האויבים ולא הם עצמם. כלומר שאלו שני מצבים שונים - בראשון הברכה היא שהאויב פוגע בעצמו, ובשני הברכה היא שהאויב בורח ואנו פוגעים בו ביחס בלתי סביר. במצב הראשון הכוח הבלתי טבעי של חיילינו לא ניכר אלא הנצחון בא מכוח פעולה אלוקית, ורק במצב השני משמע שהאויב מפחד מחיילינו למרות נחיתותם המספרית.
במלחמת גדעון התקיים המצב הראשון: "וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה... וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הָרָאשִׁים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיִּשְׁבְּרוּ הַכַּדִּים וַיַּחֲזִיקוּ בְיַד שְׂמאוֹלָם בַּלַּפִּדִים וּבְיַד יְמִינָם הַשּׁוֹפָרוֹת לִתְקוֹעַ וַיִּקְרְאוּ חֶרֶב לַה' וּלְגִדְעוֹן... וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם ה' אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה..." ולכן מצב זה לא נחשב כקיום הברכה השניה.
באופן דומה יתבאר גם המצב במלחמת שאול הראשונה בפלישתים. יונתן ונושא כליו הולכים לבדם להתקפה ומצליחים 'להחריד' את כל מחנה פלישתים והתוצאה היא: "וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד". רק אחרי שהצטרפו שאול וחייליו וכל החיילים שברחו והתחבאו בתחילה הבריחו כולם יחד את הפלישתים. א"כ גם כאן התקיימה הברכה הראשונה וטרם הגיעה זמנה של הברכה השניה שבה מעטים הבריחו רבים בכוחם.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
