הפסוק אומר "וְאָֽהַבְתָּ לְרֵֽעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'", לא מובן איך אפשר לומר לאדם לאהוב אחר כמוהו? הרי האדם מרגיש את עצמו, אחראי קודם כל על עצמו, ורק אחר כך, במידת האפשר גם עוזר לאחרים. ועוד לא מובן, מה הקשר בין שני חלקי הפסוק? מה הקשר בין "וְאָֽהַבְתָּ לְרֵֽעֲךָ כָּמוֹךָ" לבין "אֲנִי ה'"? אהבת הרע היא מצוה בין אדם לחבירו, אני ה' נשמע כמו הסבר למצוה בין אדם למקום.

השאלה למי האדם דואג, לעצמו או גם לאחרים, היא שאלה מהותית גם אצל הגויים. האגואיזם מול האלטרואיזם. מצד אחד, באופן טבעי, האדם מרגיש את עצמו, חושב על עצמו ודואג לעצמו בלבד. ומצד שני חברה אנושית שבה כולם דואגים לעצמם בלבד לא תצליח להתקיים. חברה שבה אין הגנה מפני אויבים, כי אף אחד לא מוכן לסכן את עצמו בשביל אחרים, תכבש על ידי זרים שעוזרים אחד לשני. אדם לא תמיד יכול לדאוג לעצמו, לפעמים הוא חולה, לפעמים הוא במצוקה זמנית, ואם בזמנים האלו לא יהיה מי שיעזור לו, הוא לא יוכל לעבור את השלב הקשה ולחזור לדאוג לעצמו. ועוד לפני הכל - כל אדם היה פעם ילד קטן ולא היה מצליח להגיע לבגרות אם לא היה מי שיעזור לו מבלי תמורה.

אצל בני האדם מה שמסדר את הפער הזה בין הדאגה העצמית לעזרה לכלל, הוא המוסר. חוקי המוסר אומרים לאדם לא לחשוב רק על עצמו. לא לפגוע באחרים: לא לרצוח ולא לגנוב; לעזור לאחרים כשהוא יכול: לתת צדקה, לרפא חולים; ולהגן על עמו גם במחיר סיכון חייו האישיים.

אלא שלמוסר עצמו אין בסיס. מי מחייב את האדם לשמוע לחוקי המוסר? להרבה מהאנשים יש רגש מוסרי, הם מרגישים לא בסדר לגנוב, הם מרגישים טוב כשהם נותנים צדקה. אבל מה עם כל אותם אנשים שלא מרגישים בעיה כל שהיא בגניבה? האם נוכל לומר שהם יכולים לגנוב? שהם לא צריכים לגדל את בניהם?

הבסיס האמיתי של המוסר יכול להיות רק ציווי ה'. הקב"ה ברא את העולם, הוא נתן לאדם את חייו, והוא שמסביר לו לשם מה הוא נתן לו מתנה גדולה כל כך, ומה הם הדרכים בהם הוא צריך להתנהג. כל בני האדם חבים את חייהם לה', ולכן הם צריכים לפעול לפי ההוראות שלו, בין אם הם מרגישים צורך להיות מוסריים ובין אם לא. ולכן הבסיס לצורך האנושי המובן לאהוב את הרע ולעזור גם לאחרים, הוא "אֲנִי ה'".

ומכאן נבין שגם שאר המצוות, שאנחנו קוראים להן 'מצוות בין אדם למקום', גם כן נובעות מאותו צו מוסרי. הקב"ה הוא שברא את העולם, והוא שמגדיר איך צריך האדם לחיות בו. ולכן להניח תפילין, או להמנע מאכילת בשר בחלב, נובעים מאותו שורש כמו נתינת צדקה. המוסר כולל את שניהם בשווה, כיון שהמוסר הוא הליכה בדרך שהגדיר בורא העולם לאדם ללכת בה. רק בגלל זה אנחנו עוזרים לאחרים כצו מוסרי ולא רק כרגש, ומאותה סיבה עצמה אנחנו צמים ביום כיפור או שומרים שבת.

ולכן, בניגוד לגויים, אצלם אדם לעולם לא יאהב את רעהו כמוהו ממש, כי כל מה שהוא אוהב את רעהו הוא כדי שהוא עצמו ישרוד טוב יותר בחברה חזקה יותר; אצל עם ישראל הציווי הוא "וְאָֽהַבְתָּ לְרֵֽעֲךָ כָּמוֹךָ" ממש, כי הבסיס של אהבת עצמנו הוא אהבת ה' שברא אותנו. הקב"ה ברא את שנינו בשווה, ומתגלה דרך שנינו בשווה. וכיון שאנחנו אוהבים את ה', ואת ציוויו, אנחנו אוהבים בשווה את כל מי שמגלה את שמו בעולם: גם את עצמנו וגם את רעינו.

ולכן כשאמר הגר להלל הזקן "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת", ענה לו: מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך (שזה הצד השלילי של ואהבת לרעך כמוך), זו כל התורה כולה, והשאר הוא פירושה – לך ולמד. ואיך יכל הלל לומר שזו התורה כולה? גם אם נאמר שמצוות בין אדם לחבירו נובעות כולן מ"וְאָֽהַבְתָּ לְרֵֽעֲךָ כָּמוֹךָ", מה עם מצוות בין אדם למקום? אלא שכמו שאמרנו, מצוות בין אדם למקום נובעות מאותו שורש שממנו נובעת מצוות "וְאָֽהַבְתָּ לְרֵֽעֲךָ כָּמוֹךָ", כולן נובעות מ"אֲנִי ה'". אלא שאת ואהבת לרעך כמוך יוכל הגר להבין בשכל אנושי, ומשם יוכל להבין שכדי לקיים את הצורך האנושי הזה, צריך מוסר, וכדי שיהיה מוסר צריך צו אלוקי, ומשם יבין שכל התנהגות האדם בעולם צריכה לנבוע מהצו האלוקי, בין אם הוא מובן לנו ובין אם לא.

[להרחבה ועיון נוסף: ויקרא יט, יח: פנים יפות, רש"ר הירש].

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.