בפרשה מובאים כללי הכשרות: איזה בהמות עופות ודגים מותר לאכול ואיזה לא. עד כאן זו יכולה להיות עוד מצווה רגילה. אלא שהתורה משתמשת, שלא כרגיל, במונח "טמא" לגבי דבר אסור באכילה. ובסוף הפירוט אומרת "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי", כלומר שיש איזה שהוא קשר בין מה שאנחנו אוכלים או לא אוכלים לבין קדושה. וכך גם הוזכר כבר בספר שמות "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ".

ולא מובן למה מה שאנחנו אוכלים או לא אוכלים קשור לקדושה?

אנחנו מבינים שעבודת בית המקדש קשורה לקדושה: זה מקומו של אלוקים, הוא לא מתנהל לפי הדרכים של העולם הזה. אנחנו מבינים שלימוד תורה הוא קדוש: זה לימוד דברו של אלוקים. אבל אוכל הוא דבר מאוד ארצי. בהרבה דברים ארציים יש לנו מצוות: צדקה, שעטנז, מעקה לגג, אבל אנחנו לא מדברים בהם על קדושה.

המבט הרגיל בעולם אומר שיש ניגוד וסתירה בין הרוחניות לגשמיות. ככל שאדם רוצה להיות רוחני יותר, ככל שהוא רוצה להתקרב לקדוש ברוך הוא, כך הוא צריך להיות חומרי פחות. כך הוא צריך להתעסק פחות בענייני עולם הזה.

ולכן אצל הגויים, רוחניות נתפסת כהתנזרות מכל מה שגשמי. "אנשי הקודש" כביכול, אצל הגויים, הם אנשים שאוכלים מעט רק כפי ההכרח, לא מתחתנים, לא עוסקים בכלכלה וכסף, אלא רק בעניינים רוחניים כמו לימוד או מעשים מיסטיים.

בנקודת המבט הזו יש בעייתיות גדולה: היא אומרת שהעולם קרוע בין אלוקים לבין כוח אחר (יש שבחרו לקרוא לו השטן), או בין כוח טוב לכוח רע. החומר שייך לרע, הרוחניות שייכת לטוב, ויש ביניהם מלחמה. ולכן צריך להתרחק מכל החומריות – שקשורה לכוח הרע, ורק אז אפשר להתחבר לרוחניות שקשורה לכוח הטוב.

אבל האמת היא שהקב"ה ברא את הכל, והכל הוא גילוי של אלוקות. גם הטוב וגם הרע, גם הרוח וגם החומר. ולכן תורת ישראל לא אומרת להתנזר מהחומר, החומר אינו רע, גם הוא חלק מהאלוקות. הקדושה אינה דווקא התרחקות מהחומר, אלא העלאה וקידוש שלו עצמו. עד כדי כך שהאדם הקדוש ביותר ביום הקדוש ביותר במקום הקדוש ביותר: הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית קודש הקודשים, חייב להיות נשוי.

מה שחסר לחומר כדי להיות קדוש הוא דיוק. לא שלילה מוחלטת שלו, אלא מה כן ומה לא, מתי כן ומתי לא. איזה חיה מותר לאכול ואיזה אסור.

כשהחומר יתנהג לפי כללי הרוח, הוא עצמו יהיה קדוש. כללי הרוח אינם כללים ארציים שמובנים בשכל אנושי, אלו כללים אלוקיים שלא מתחילים משאלות של בריאות או של כדאיות, אלא ממה שמעל העולם הזה. הכללים האלוקיים קדושים, והם מקדשים גם את החומר.

ולכן המעשה החומרי ביותר שעושה האדם: לאכול, לקיים את הגוף שלו ואת החומר שלו, הוא מעשה שדרכו אפשר להתקדש אם עושים אותו נכון. אפשר לקדש את הגוף עצמו, ואת האכילה עצמה, לא צריך להתרחק ממנה. אפשר לאכול ואפשר להנות, אם אוכלים לפי הכללים האלוקיים. ובזה נהיה אנחנו עצמנו קדושים – הגוף שלנו, שנבנה מהאוכל, יהיה גוף שמוכן לקדושה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.