"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'".

ספירת העומר הם הימים שבין יציאת מצרים למתן תורה. אבל למה זה לא כתוב? למה התורה בוחרת לקרוא לחג ראשון של פסח "שבת", שלא כרגיל, ומסתירה בזה את היותו פסח? וקוראת לזמן שאחריו "שבע שבתות", ו"עד ממחרת השבת השביעית" אף שזה יכול לצאת גם ביום חמישי? ולמה לא מזכירה לא כאן ולא בשום מקום אחר ששבועות הוא זמן מתן תורה למרות שכך יוצא החשבון? וכיון שלשאר הרגלים יש סיבה שקשורה ליציאת מצרים, היה מאוד מתבקש שלשבועות יקראו חג מתן תורה גם בתורה עצמה. ועוד, אם מדובר על הזמן והתהליך שעברו ישראל במדבר בין מצרים להר סיני, איך זה קשור לקצירה דווקא? הרי התורה מציגה את כל ענין העומר ושבועות סביב קציר השעורים וקציר החיטים.

כשאדם הראשון חטא והתחיל לנסח בעצמו את הטוב והרע, חלק מהותי בתיקון שלו היה "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", כלומר במקום להתעסק באידאולוגיה שהאדם ימציא ויכולה להיות לא טובה, יעסוק האדם רוב זמנו בעבודה לצורך צרכי החיים הבסיסיים שלו, ולא ישאר לו הרבה זמן.

אם כן, כשעם ישראל עומד לקבל תורה, וצריך שהוא יחזור ויעסוק באידיאולוגיה האמיתית, צריך לתקן גם את הנקודה הזו. ולכן השלב הראשון, מיד עם היציאה ממצרים, היה ללמוד לחיות מהמינימום, כדי שישאר זמן ללמוד תורה. ולכן אכלו ישראל מצות, שלא צריכות זמן לתפוח. ומשם יצאו למדבר שבו אין חרישה או קצירה, ואין עיסוק בצרכי החיים. ובמשך הזמן שעד מתן תורה ראו שה' מפרנס אותם בלי עבודה שלהם: ה' מביא להם מים מהסלע, ולחם מהשמים.

את הנקודה הזו אנחנו מציינים בקרבן העומר, שמחזיר אותנו כמעט ללפני חטא אדם הראשון. כשאנחנו מקריבים קרבן שעורים שהוא מאכל בהמה, שלא צריכה להכין לחם, ומכינים אותו הכנה מינמלית: קולים גרעינים לחים, גורסים אותם ומקריבים.

אלא שהמטרה של עם ישראל לא היתה לחזור ללפני חטא אדם הראשון ולהשאיר את העולם כמו שהוא. המטרה היא לקחת את העולם כמו שהוא היום, לאחר החטא, ולהעלות אותו לקדושה. ולכן בשבועות מביאים את שתי הלחם כקרבן המשלים של קרבן העומר: קרבן שהוא חמץ, והוציאו עליו את כל הזמן הדרוש להתפחה, והוא שתי לחם, אחת כנגד יצר טוב ואחת כנגד יצר הרע. לומר שגם כל העולם החומרי כמו שאנחנו מכירים אותו היום, יחזור ויהיה קדוש.

בין זה לזה יש את ספירת העומר. עם ישראל התעלה בהדרגה, ולמד להכניס את הקדושה לתוך כל עולם החומר, עד שהיה ראוי למתן תורה. השבת היא הצד הקדוש שבעולם הזה. ועם ישראל למד להפוך את העולם כולו לקדוש, ולכן קוראת התורה לזמן הזה "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת", ולא שבעה שבועות, כי כל שבוע כזה נהיה שבת, ונהיה קדוש, גם אם הוא מסתיים ביום חמישי. זה תהליך שעם ישראל עבר בזמן שבין יציאת מצרים למתן תורה, והוא התהליך שהכשיר את העם לקבל תורה במדרגה שבה באמת גם היצר הרע יהיה מכוון רק לשם שמים.

בסוף התהליך הזה היה מתן תורה, אלא שהתורה לא מזכירה את העובדה הזו, כיון שבפועל מתן תורה עוד לא הצליח בשלב ההוא. את הלוחות הראשונים שקיבלנו בסוף התהליך הזה, שבר משה בגלל חטא העגל. ישראל לא הצליחו לקבל את התורה במדרגה שבה גם עולם החומר קדוש, ויצר הרע משמש לעבודת ה' בלבד. לעומת זאת קיבלו ישראל לוחות שניים במדרגה נמוכה יותר, שבה היצר הרע צריך עוד תיקון. ולכן קיבלו אותן ביום הכיפורים, כי אנחנו צריכים עוד כפרה ותיקון כל שנה.

מתן תורה לא היה בסופו של דבר במדרגה הזו, אבל את ההתעלות שהתעלו ישראל בארבעים ותשעה הימים ההם אנחנו חוזרים ומתעלים בכל שנה, ומצפים ליום שנהיה ראויים לקבל את התורה במדרגה השלימה. ולכן את תקופת הקציר, התקופה שבה האדם מרגיש במיוחד את "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", אנחנו מתחילים בקרבן העומר, ומצהירים שאנחנו לא צריכים יותר מזה, ורצוננו לעבוד את ה' בשאר הזמן; משם מתקנים את כל העולם החומרי כפי יכולתנו בספירת העומר, ומסיימים בשבועות בהקרבת שתי הלחם, כדי לומר שגם היום אנחנו רוצים לכלול את שני יצרינו ואת כל העולם החומרי בעבודת ה'.

[עיון נוסף והרחבה: ר' צדוק: פרי צדיק ויקרא לחג הפסח יח, וכן במדבר לראש חודש סיון ד, לחג השבועות ד וכן כ, מחשבות חרוץ כא; מאמרי הראיה 'יום הביכורים – זמן מתן תורתנו'].

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.