בתחילת הציווי על עשייית המשכן, הקב"ה מצוה על עשיית 'מקדש' (כה, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". זו הפעם השניה בה מופיע בתורה הביטוי 'מקדש'. הפעם הראשונה היתה בשירת הים (טו, יז): "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". פסוק זה מדבר על בנין עתידי של מקדש בארץ ישראל דוקא. מתוך כך ברור שהמובן של 'מקדש' הוא בנין קבע במקום מסויים שיוגדר כקדוש. משום כך הציווי בתחילת פרשת תרומה על עשיית מקדש, מובן קודם כל בתור ציווי עתידי: לבנות בית מקדש כאשר ישראל יכנסו לארץ ישראל. אולם מיד בפסוק הבא הקב"ה מצווה ציווי נוסף על עשיית משכן: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ". ואכן מכאן והלאה באופן עקבי המשכן שיבנו ישראל יקרא משכן ולא מקדש. המקדש הוא השם של בית ה' הקבוע בארץ ישראל[1].
על ההבדל בין שני המושגים הללו עמד בבירור הרמב"ם בתחילת הלכות בית הבחירה (א, א): "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר: 'ועשו לי מקדש', וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר: 'כי לא באתם עד עתה וגו''" (וראה אור החיים על הפסוק – כה, ח).
אם כן, הן בשירת הים והן בתחילת הפרשה מתברר שהמצב הרגיל הוא של 'מקדש' – מקום קבוע בו יבנה בית ה'. לאור זאת יש להבין מהו בעצם תפקידו של המשכן? מדוע רצה ה' שישראל יבנו משכן זמני? הרי לולא היו חוטאים ישראל במדבר, הם היו מיועדים לשהות במדבר זמן קצר מאד. נזכיר שהמשכן נחנך בתחילת חודש ניסן בשנה השניה, וחודש לאחר מכן, בתחילת אייר, ישראל נסעו אל ארץ ישראל והיו אמורים להיכנס אליה תוך ימים ספורים. אם כן, האם לא היה עדיף להמתין שישראל יכנסו לארץ ישראל ויבנו שם את המקדש? מדוע חשוב היה לבנות תחילה משכן זמני?
למעשה שאלה זו רחבה אף יותר: הרי הציווי בפרשת תרומה הוא לבנות את הארון, את שני המזבחות ואת השולחן עם בדים שנועדו לשאת את הכלים במהלך הנדודים. כלומר כלים אלו בנויים מלכתחילה להיות ניידים. ובכן הצורך לשאת את הכלים הוא רק במשכן הזמני. אך ידוע מראש כי בסופו של דבר ה' יבחר מקום קבוע למקדש, ושם לא יהיה עוד צורך להזיז את הכלים ממקומם. אם כן, קשה להבין מדוע לדורות עולם מבנה הכלים כולל בדים, גם כשהם כבר נייחים?
שתי השאלות הללו מבהירות שישנו רובד יסודי ומהותי של השראת השכינה שבא לידי ביטוי דוקא במשכן הנודד ולא במקדש הקבוע.
מלא כל הארץ כבודו
לו היה נבנה מלכתחילה מקדש במקום הנבחר בלבד, היתה בכך משמעות של הגבלת השכינה וצמצום שלה. המקום הנבחר היה נתפס באופן טבעי בתור המקום היחיד הראוי לשכינה, בעוד ששאר העולם רחוק ממנה. לעומת זאת, המשכן נבנה מראש על פי עיקרון של ניידות. עצם המציאות של המשכן והנדודים שלו ממקום למקום מלמדים שכל מקום בעולם יכול להיהפך לבית השראת השכינה. נזכיר שלאורך נדודי ישראל במדבר השכינה שרתה בארבעים ושנים מקומות שונים. עיקרון זה בא לידי ביטוי בפסוק הראשון העוסק בהשראת השכינה, עוד במעמד הר סיני (כ, כא): "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ". כלומר למרות שה' עתיד לבחור מקום מסויים (כפי שרמוז בפסוק זה בה' הידיעה – המקום), ההנהגה היסודית היא שבכל מקום ה' יכול לבחור להשרות את שכינתו. זהו אם כן, עיקרון יסוד של השראת השכינה: ה' קרוב לכל המקומות ויכול לשרות בכולם, ורק על בסיס זה הוא משרה את שכינתו במקום אשר יבחר. כך מובן לדורות עולם כי המקום אשר יבחר ה' לא נועד להוציא את כל העולם מגדר קרבת ה', אלא להיפך – להיות 'שער השמים' - המקום המקרב את כל העולם אל אור ה'.
נמצא כי המשכן מבטא את הצד הראשוני והיסודי ביותר של המקדש: "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג). וזוהי הסיבה שלדורות עולם, כלי המקדש עשויים בתכונה של נדודים. הם מזכירים תמיד שמבחינה תיאורטית בכל רגע הכלים עשויים לנדוד למקום אחר בו ירצה ה' להשרות את שכינתו. באופן זה הקב"ה מודיע בכל יום מחדש כי הוא חפץ להישאר בהר המוריה לא משום ששאר העולם רחוק מן השכינה, אלא משום שזו הדרך לקרב את כל המקומות כולם אל הבורא.
[1] אמנם במסכת עירובין (ב, א) אומרת הגמרא שמצינו שמשכן נקרא גם מקדש ומקדש נקרא גם משכן. אולם שם ברור שהשמות הרגילים הם שונים, אלא שבמקרים חריגים ניתן לקרוא להם גם בשם השני.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
