פרשת פקודי פותחת ביחוס פקודת המשכן כולו למשה (לח, כא): "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה". ופירש באור החיים: "יכוין על פקודת משה שפקיד הוא בדבר זה לצוות משפטיו ודיניו של משכן...". כלומר הקב"ה הפקיד את כל ענייני המשכן ביד משה, וכל תהליכי הבניה נעשו על פיו. במדרש ילקוט שמעוני (תיד) מודגש כי למרות שמשה שיתף עמו את גדולי האומה, עדין הוא נשא באחריות: "איש אמונות רב ברכות זה משה שנעשה גזבר לעצמו ואף על פי שהיה גזבר לעצמו היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם שנאמר ביד איתמר...".

בפסוק זה, ובשאר פסוקי ציווי המשכן, נפתח פתח להבנת תפקיד מיוחד של משה, וההשלכה שלו לדורות שבאו אחריו:

תפקידיו של משה ושאלת ההמשכיות שלהם

משה רבנו כלל בהנהגתו מספר תפקידי הנהגה אשר בדרך כלל מתפצלים בין מנהיגים שונים: מלך, נביא, שופט וגם כהן גדול. משה שימש בכהונה הגדולה במשך שבעת ימי המילואים בלבד, אך אלו היו ימי בראשית של עבודת המשכן בכללה. מבחינה זו משה הינו מייסד הכהונה הגדולה, ואהרון ובניו למעשה החליפו אותו. אכן בתהלים (צט, ו) משה מזוהה ככהן: "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל ה' וְהוּא יַעֲנֵם". ומפרש הראב"ע: "'משה בכהניו' מילת כהן בכל המקרא – משרת. 'כהני ה'' 'משרתי אלהינו' 'וכיהנו לי'. על כן אם אהרן היה הכהן הראש, משה [היה] כהן הכהנים כי הוא שרת שבעת ימי המלואים". (וכן כותבים גם הרד"ק ומצודות דוד שם).

למרות שמשה היה הכהן הראשון בתולדות ישראל והיה עולה על הדעת כי הכהונה תינתן לו לזרעו בנחלה, היא נמסרה לבני אהרון בלבד. בספר דברי הימים (א ה, כז-כט) מודגש כיצד מתוך שלושת בני עמרם, נבחר אהרון לבדו לכהונה ולכן הכתוב מונה בפירוט רק את צאצאי אהרון: "בְּנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי. וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם יִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל. וּבְנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וּמִרְיָם. וּבְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר. אֶלְעָזָר הוֹלִיד אֶת פִּינְחָס פִּינְחָס הֹלִיד אֶת אֲבִישׁוּעַ...", והכתוב ממשיך ומאריך בצאצאי אהרון. בחירת אהרון ודחית משה מופיעות באופן בולט בהמשך ספר דברי הימים (א כג, יג-טז): "בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא וּבָנָיו עַד עוֹלָם לְהַקְטִיר לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד עוֹלָם". הפסוק מדגיש כי בני משה אינם כהנים אלא לויים בלבד: "וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים – בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי". בהקשר זה הפסוקים מונים את שושלת בני משה, ובתוכם מופיע בנו של גרשום ששמו 'שבואל': "בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר. בְּנֵי גֵרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל הָרֹאשׁ".

במדרש ויקרא רבה (יא) מסופר שמשה היה סבור בתחילה כי הכהונה ניתנה לו ולזרעו. משום כך הוא הופתע לשמוע בסוף שבעת ימי המילואים שהכהונה אינה נחלתו: "ר' חלבו אמר: כל שבעת ימי המילואים היה משה משמש בכהונה גדולה וכסבור שלו היא. בשביעי אמר לו לא שלך היא אלא של אהרן אחיך היא: 'ויהי ביום השמיני קרא...'"^[1].

אך סוגיה זו רחבה אף יותר, משום שגם בשאר תפקידי ההנהגה של משה לא היתה לו המשכיות, והוא לא זכה להעמיד בנים שירשו את תפקידיו הגדולים. ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק שמות פרשת תצוה) מסביר את פשר הזכיה של משה בכהונה לזמן מוגבל בלבד, ואומר כי מאותה הסיבה גם את המלוכה קיבל משה באופן זמני. הוא כותב שהכתר אשר הוענק למשה הוא כתר התורה, ורק מכוחה היתה לו אחיזה גם בשאר תפקידי ההנהגה: "ומשה רבינו ע"ה זכה לכתר תורה שהוא המקור ושורש כולם. ועל כן הוא שימש בכהונה וזכה למלכות דכתיב (דברים לג): 'ויהי בישורון מלך'. וזכה בהן רק מכח כתר תורה שנכלל בו הכל, אבל לא זכה בהן בעצם [-בפני עצמם] שיהיה לזרעו אחריו...".

על פי דברי ר' צדוק כתר הכהונה לא נלקח ממשה, אלא הוא ניתן לו מלכתחילה לא בפני עצמו, אלא רק כתולדה זמנית מכתר התורה. משה הוא המוליד של מעלות ישראל בכללן ובתוכן אף הכהונה. אך התפקיד הקבוע של הכהונה הגדולה ניתן לאהרון בלבד.

העדר בנים ממשיכים למשה

ישנה ציפיה טבעית כי מנהיג דגול כמו משה שהיה מלך, נביא, שופט וכהן, יותיר אחריו בנים שימשיכו את מפעלו. ניתן היה לצפות כי לפחות בכתר התורה יקומו למשה ממשיכים אשר יהיו גדולי הדור ומוסרי דבר ה'. אך משה לא זכה שבניו ירשו את גדולתו. רש"י (במדבר כז טז) מזכיר כי משה קיווה לכך: "'יפקוד ה'' – כיון ששמע משה שאמר לו המקום: תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר: הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי". אולם כמו בענין הכהונה, גם כאן התבשר משה כי בנו לא יהיה המנהיג הבא אחריו אלא יהושע.

לא חוסר בצאצאים הוא שמנע ממשה את ההמשכיות של בניו. אדרבה – למשה היה ריבוי עצום של צאצאים, כאמור בפסיקתא זוטרתא (בראשית פרק מז): "וכן במשה: 'הנך שוכב עם אבותיך' – לפי שרבו בניו למעלה מכל ישראל, שנאמר: 'ובני משה גרשום ואליעזר, ובני גרשום [שבואל הראש ויהי בני אליעזר] רחביה הראש, ובני רחביה רבו למעלה' (דברי הימים א כג). ואמרו רבותינו ז"ל: מאי למעלה? למעלה מששים ריבוא". אולם הריבוי העצום של צאצאי משה לא הביא לכך שהם ימשיכו את תפקידיו: לא מצאנו שהתורה מחשיבה את בניו באופן כלשהו כמועמדים להנהגה, אפילו לא כבני עלי ובני שמואל. ומדוע באמת משה, המנהיג הגדול של האומה לדורות, לא זכה להמשכיות בהנהגה?

מתברר כי משה הוא מנהיג מסוג שאין לו אח ורע. הוא בעל דרך עליונה כל כך עד שלא ניתן ליצור לה המשכיות. בכל אורחותיו היה משה מעל ומעבר לעולם הזה: כשם שמשה הוא 'איש האלוקים' אשר חציו איש וחציו אלוקים (דברים רבה יא, ד), וכשם שבמותו לא ידע איש את קבורתו, כך לא היה בן אנוש שהיה מסוגל ליצור המשכיות למשה רבנו. לכן אין מקום לצפות שבנו של משה יהיה כמשה אפילו במידת מה. מבחינה זו משה הוא כמלאך משמים שנשלח באופן יחודי להוציא את ישראל ממצרים ולתת להם את התורה. יש לזכור כי משה גדל רוב שנותיו מחוץ למשפחתו, ונבואתו העליונה חייבה כי יפרוש מאשתו, כלומר משה התנשא מעל חיי המשפחה הרגילים. ממילא ברור כי גם הקשר הרגיל של אב ובנו בתור מיקשה אחת של הנהגה אינו נוהג ביחס אליו.

התפקיד הקבוע של משה וזרעו

הואיל וראינו לעיל כי את הכהונה הקבועה הועיד הקב"ה לאהרון ולא למשה, יש לשאול האם משה קיבל בכל זאת תפקיד קבוע בתוך המשכן. התשובה חיובית: משה היה שליח ה' להקים את המשכן ולנהל אותו. למעשה משה היה הגזבר הראשי של כל מלאכת המשכן: הוא זה שצווה בידי ה' על מלאכת המשכן, הוא קבע מי העובדים, הוא ציווה את העם להביא תרומה, ומתי להפסיק להביאה. במדרש שמות רבה (לז) מצביעים חז"ל על תפקיד זה של משה: "כך ביקש הקדוש ברוך הוא למנות על מלאכת המשכן ועשאו למשה גזבר על הדיינין ועל הכל וכשבקש לעשות הקדוש ברוך הוא כהן גדול היה משה סבור שהוא נעשה כהן גדול...". במילים אחרות משה היה ראש הלויים, בעוד אהרון היה ראש הכהנים. בשפת ימינו היינו אומרים שמשה היה בעצם המנכ"ל של המשכן.

מפתיע לראות כי מבין שלל תפקידיו של משה, צאצאיו המשיכוהו דוקא בתפקידו כגזבר המשכן. בדברי הימים (א כו, כד-כח) אנו מוצאים שבאופן מסורתי היו בני משה ממונים על ניהול אוצרות המקדש: "וּשְׁבֻאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם בֶּן מֹשֶׁה נָגִיד עַל הָאֹצָרוֹת. וְאֶחָיו לֶאֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָהוּ בְנוֹ וִישַׁעְיָהוּ בְנוֹ וְיֹרָם בְּנוֹ וְזִכְרִי בְנוֹ וּשְׁלֹמִית בְּנוֹ. הוּא שְׁלֹמוֹת וְאֶחָיו עַל כָּל אֹצְרוֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ דָּוִיד הַמֶּלֶךְ וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וְשָׂרֵי הַצָּבָא. מִן הַמִּלְחָמוֹת וּמִן הַשָּׁלָל הִקְדִּישׁוּ לְחַזֵּק לְבֵית ה'. וְכֹל הַהִקְדִּישׁ שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה וְשָׁאוּל בֶּן קִישׁ וְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה כֹּל הַמַּקְדִּישׁ עַל יַד שְׁלֹמִית וְאֶחָיו". כלומר מאז ימי שמואל ושאול החלה הקדשת האוצרות לבית המקדש, והאחראים על הקדשות אלו היו בני משפחת משה.

מתברר כי לעומת שאר תפקידי ההנהגה של משה בהם הוא שימש רק כמיסד, דוקא את עול הגזברות קיבל משה כתפקיד קבוע. נעיר כי תפקידו של משה כגזבר המקדש מקנה זווית מבט חדשה על סוגית יהונתן בן גרשום נכד משה המופיע בפרשת פסל מיכה (שופטים יח, ל): היה זה לוי שחפץ בכהונה. ללוי זה היתה זיקה רבה לתחום הכלכלי והיא השפיעה רבות על דרכו לאורך השנים.

נמצא שבנוסף לתפקידים ההיסטוריים הזכורים של משה: כהונה, נבואה, הנהגה ומשפט, דוקא את גזברות בית ה' זכה משה לקבל בתור תפקיד המואצל לבניו אחריו. פרשת פקודי מדגישה מאד תפקיד זה: היא נפתחת במניית כל חומרי הגלם של המשכן שפוקדו 'על פי משה'. ולאורך הפרשה נאמר פעמים רבות שכל פעולה ומלאכה שנעשו בבגדי הכהונה נעשו על פי ציווי ה' ביד משה.

[1] במדרש שמות רבה (ב, ו) מצאו חז"ל רמז לבשורה זאת כבר במעמד הסנה: "ביקש משה שיעמדו ממנו כהנים ומלכים. אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'אל תקרב הלום' כלומר לא יהיו בניך מקריבין שכבר מתוקנת הכהונה לאהרן אחיך... אף על פי כן זכה משה לשתיהן: כהונה – ששימש בשבעת ימי המלואים. מלכות – דכתיב (דברים לג): 'ויהי בישורון מלך'".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.