כאשר הקב"ה מצווה על התיארוך של התורה הוא אומר (יב, א-ב): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". מפתיע מאד כי הקב"ה איננו מגלה באיזה חודש מדובר – האם לא היה אפשרי לנקוט בזיהוי כלשהו לחודש שנקבע כחודש הראשון? האם לא היה מתאים לפתוח את הפרשה באופן זה: "וידבר ה' אל משה בחודש האביב לאמור: החודש הזה לכם..."? הניסוח המעלים באיזה חודש מדובר מדגיש כי מדובר באופן חדש של תיארוך המופיע רק בשלב זה – בשתיקת התורה היא מעבירה מסר שאין כל שייכות למניין אחר מלבד עצם העובדה שאותו החודש הוא החודש הראשון. משם ואילך יספרו כל החודשים על פי חודש זה – לא על פי מהותם (כגון חודש היורה, חודש הקיץ וכדומה) אלא אך ורק על פי הספירה שקבע ה'. כלומר אין כאן רק הוספת לוח שנה על גבי הלוחות הקיימים בעמים השונים, אין כאן רק בחירה מאיזה יום מימי השנה להתחיל את מעגל השנה. אלא יש כאן כינון של התייחסות חדשה לגמרי לזמן. במצווה הראשונה שהצטוו ישראל בתור עם התגלה מין חדש של זמן – 'זמן סובייקטיבי'. המילים "החודש הזה לכם" מגדירות כי החודש הזה, ואיתו כל ההתייחסות לזמן היא על פי האדם וסביב האדם. הזמן מוגדר מחדש בתור גורם הנובע מחיי ישראל. התאריכים הם אמצעי המעקב אחרי תהליכי עם ישראל וקורותיו. על כן בשלב הראשון, התורה כלל איננה מסנכרנת את החודש הזה עם חודשי השנה. היא מודיעה שנקודת היחוס היסודית של החודש הראשון אינו 'חודש האביב' שיופיע בהמשך, אלא חודש יציאת מצרים. כלומר ישראל יעבירו במסורת משם והלאה מהו החודש הראשון, ולא רק ישלבו את קורותיהם בתוך מעגלי הטבע.
רק בהמשך החומש – כשמצווה התורה לשמור את חוקות הפסח גם בעתיד, מגלה התורה כי החודש הראשון הוא 'חודש האביב' (יג, ג-ד): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב". כלומר לא חודש האביב הוא החודש הראשון אלא להיפך – החודש שנודע ביציאת מצרים כחודש הראשון, ישמר לדורות להיות תואם לחודש האביב.
לא מקרה הוא כי חנוכת התאריכים נעשית במצווה הראשונה אשר מצווה הקב"ה את ישראל בתור עם. לא בהקשר של סיפורי מאורעות מצווה התורה למנות לחודשים. היא מצוה זאת עם יציקת תוכן חדש לחיים – המצוות. המצווה הראשונה שבה מצווים ישראל בתור עם היא מצוה שהזמן גרמא – בימים מסוימים ובשעות מסויימות עליהם לבצע מעשים מסוימים. יותר מכך – המצווה הראשונה היא על עצם קביעת סדרי הזמנים על ידם! הציווי "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם" אינו רק מגדיר שחודש ניסן הוא הראשון מבין שאר החודשים. קודם לכך הוא מחדש את עצם הציווי למנות חודשים, כפי שמגדיר בספר החינוך (מצוה ד): "לקדש חדשים ולעבר שנים בבית דין גדול בחכמה סמוך בארץ, ולקבוע מועדי השנה על פי אותו קידוש".
אולי יש מקום לומר שהציווי המיוחד לאותו הדור לקנות שה כבר בעשרה לחודש לקראת הקרבתו בארבעה עשר, נובע גם מן הצורך של בני ישראל להתרגל לפעול על פי תאריכים. עד אז גם אם היו תיארוכים שונים לחיי המלכים או לעונות, לא היתה להם כל השפעה מחייבת על חיי היום יום של היחיד. אך כעת, לקראת המצווה הראשונה התלויה בזמן, כל אחד מישראל צריך להתאים את תודעתו ואורח חייו לזמנים העומדים מבחוץ לו. על כן הם נזקקו לארבעה ימי הסתגלות.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
