מבראשית לשמות  - מפרטים לכלל

ספר שמות גם נקרא 'הספר השני'. כלומר, הוא אינו דבר אחר מספר בראשית, אלא אותו דבר רק בצורה אחרת. ספר בראשית - פרט, ספר שמות - כלל. ספר בראשית הוא הספר של אברהם יצחק ויעקב וכמובן גם שרה, רבקה, רחל ולאה, בלהה וזילפה. זה הולך יחד. האבות והאימהות הם יחידים, ענקים. ענקי עולם כמו שלא היה בכל ההיסטוריה.

אך עם זאת, צדיקי וחסידי אומות העולם היו ויש גם אצל הגויים. וישנם אפילו קדושי אומות העולם. כמו שכתוב במדרש: אמר אליהו הנביא: מעיד אני עלי שמים וארץ כל אחד רוח הקודש שורה עליו לפי מעשיו... בין ישראל בין נכרי" (ילקוט שמעוני מב, ד). אין הבדלי מעמד, מגזר, מגדר או עם. יכול להיות גם גוי עם רוח הקודש. היו אפילו גויים נביאים לפני הופעת עם ישראל.

אבל רבש"ע רוצה דבר אחר. הוא עושה מהפכה. הוא רוצה עם צדיק! עם חסיד! עם קדוש! "ממלכת כהנים וגוי קדוש!" אשר בחר בנו מכל העמים! הוא רוצה עם קדוש. עם כזה יש רק אחד - עם ישראל. המהר"ל בספר נצח ישראל (פרק יא) מבאר שיש שתי סוגי קדושות: קדושת הפרט וקדושת הכלל. קדושת הפרט היא לא מה שמיוחד בעם ישראל, כי יש גם לגויים קדושת הפרט, ויש גם ליהודים קדושת הפרט. עם, מורכב מצבו"ר, ראשי תיבות: צדיקים בינוניים ורשעים. יש יהודים לא קדושים ויש גויים קדושים. אבל העם, ממלכת כהנים וגוי קדוש, יש רק אחד.

אבל העם הקדוש הזה, אינו מופיע יש מאין, בן רגע. הוא מופיע יש מיש. מהיכן? מאבותינו ואמותינו שהיו ענקי ענקים. ספר בראשית – הוא ספר של יחידים. בסוף יש משפחה, שבעים נפש. שבעים נפש זה עדיין לא עם. ומשבעים הנפש במשך מאתיים ועשר שנים במצרים, נעשה עם! האישור הראשון לכך, הוא – מפרעה, שאומר: "הנה עם בני ישראל"! נרדמנו בשמירה. הם באו משפחה ועכשיו הם עם.

עם ישראל – ביטוי אור ד' בעולם הזה

אוי ואבוי אומר פרעה: זה הסוף שלו ושל כל השפלות במין האנושי. זה סוף הברבריות והחושך בעולם הזה. מצרים דאז, הייתה שיא התרבות העולמית. כמו היום אירופה, אמריקה ורוסיה. והוא רואה בחרדה נוראה את העם הזה. אם העם הזה מצליח - זה הסוף שלו. לא שנהרוג מישהו, אלא סוף התרבות שלו. איזה תרבות? ברברית, גסה, שפלה, נמוכה, תאוותנית, אלילית, רשעותית, אלימה וכפירתית. זה הסוף.

אלו אומרים  ששונאים אותנו בגלל שאנחנו עשירים, אלו אומרים שזה בגלל שאנחנו עניים ומוצצים את הכסף של כולם, אלו אומרים שזה בגלל שאנחנו אינטלקטואלים, אלו אומרים שזה בגלל שאנחנו בתוך העם, חקלאים, אלו אומרים שזה בגלל שאנו לחוד, מוזרים, עם המעיל השחור הארוך וכל הבגדים שלנו וההופעה שלנו, לכל טיעון יש טיעון נגדי.

אבל ההסבר הוא פשוט, אומר הרמב"ם באגרת תימן: כל אלה, פרעה, סיסרא, נבוכדנצאר ועוד, הם לוחמים נגד ד' ונגד משיחו. תהילים (פרק ב). אנחנו השלוחים של ד' פה. האנגלים אנשים נחמדים וגם האיטלקים. אבל הם לא עם ד'. הם לא שליחים של רבש"ע פה. זה אנחנו. אבל כיון שאי אפשר להילחם נגד ד', אומר הרמב"ם, אז הם נלחמים נגדנו כדי ששם ד' לא יופיע פה בעולם. כי אז זה הסוף של התרבות הברברית, הפראית, הגסה, הבהמית. והם לא מצליחים. ואורם של ישראל מתפשט וחודר לתוך העמים.

"עם זו יצרתי לי". יצרתי לי עם בשבילי, אומר הקב"ה. והעם הזה נוצר מאבותינו ואמותינו. כדברי הנביא ישעיה (נא): הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" מחצבה. אומר הרמב"ם במורה נבוכים: כל מה שאתה חוצב במחצבה הוא כמו המחצבה. אברהם אבינו ושרה אמנו הם המחצבה. אנחנו חצובים מהם. בתור עם.

מה ההבדל בין יחיד לעם?

איך נהפכנו מיחידים לעם? ובכלל, למה לא טוב שנהיה יחידים? למה עם? 70 נפש, שנעשו למיליונים שמפוזרים בעולם. לא. למה? בגלל שתי סיבות:

סיבה ראשונה: יחיד הוא לא יציב. יחיד יכול לפול. "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". אל תירדם בשמירה. הכלל לא יכול למעוד. אבל לא הכלל. בספר עקדת יצחק לרבי יצחק עראמה, מוסבר: כי לכלל אין בחירה חפשית. לפרט יש בחירה חפשית: צדיק, רשע, בינוני. לכלל אין בחירה. כאדם פרטי אתה יכול להחליט איך אתה מתנהג. אבל אתה לא יכול להחליט לא להיות אדם!  גם עם ישראל הוא עם ישראל. הוא לא יכול להשתנות. "כפה עליהם הר כגיגית". כפיה היסטורית נשמתית. באופן פרטי אדם יכול לבחור אם להתנהג כאדם מישראל או לא. אבל הוא לא יכול להחליט לא להיות אדם מישראל.

שאלנו למה עם? לכן רבש"ע בוחר לו עם. עם זה בעיה. צדיקים, בינוניים, רשעים. אם יברא עוד כמה אלפים כמו אברהם יצחק ויעקב – כל העולם בכיס של הקדושה. לא. יחיד הוא לא בטוח. האישה השונמית, אומרת לאלישע הנביא: "בתוך עמי אנכי יושבת". הזוהר מביא את הפסוק הזה חמש פעמים! כלומר, הפרט הוא לא מוגן.

סיבה שניה: כי חיי העם הרבה יותר טובים מחיי הפרט. הפרט, יהודי טוב, הולך לתפילה, נותן צדקה, לומד תורה, עובד נאמנה, מתנהג לילדיו ולרעייתו בצורה נחמדה. אבל עם זה דברים יותר מסובכים. עם זה כלכלה, פוליטיקה, צבא, מערכות עצומות אדירות שקל להן מאד להישחת, להתקלקל. יחיד זה קל. עם זה הרבה יותר מסובך וקשה. אבל רבש"ע לא מוותר. הוא רוצה שגם אלה יהיו מתוקנים. שבארץ יתגלה כבודו.

הנוצרים אמרו שזה בלתי אפשרי: "תנו לקיסר מה ששייך לקיסר, תנו לשמים מה ששייך לשמים", הפרט - שמים. הכלל - לקיסר, לשלטון. שיעשה מה שהוא רוצה. אנחנו עסוקים בפרט. מה רבש"ע לא יכול להתעסק בכלל? לא. הוא חלש, כך אומרים הנוצרים. גם למרגלים היה טיעון דומה, כפי שמסביר השפת אמת: במדבר פה ב"ה צדיקים, אבל ארץ ישראל עם כל הבעיות, הכל ייפול. "ארץ אוכלת יושביה". במובן הרוחני. לא צריך ארץ. חטא המרגלים. אבל רבש"ע לא מסכים. הוא רוצה ארץ, הוא רוצה מדינה, הוא רוצה קידוש ד' בכל. לא לפחד מכלום. בשביל זה יצר לו עם. "הבוחר בעמו ישראל באהבה" ואוהב את העם הזה. אהבה שאינה תלויה בדבר.

מצריים – כור ההיתוך של עם ישראל

רבש"ע הכין את העם הזה. כל ספר בראשית זה הפרוזדור, והאבות ידעו את זה, זה לא פתאום. הרי ד' כבר אמר לאברהם "ואעשך לגוי גדול". "ונברכו בך כל משפחות האדמה". וגם ליצחק ויעקב הוא אמר. הם ידעו שהם לא אנשים פרטיים אלא הם שורש של עם! ועל פי זה ניהלו את אורח חייהם ומעשיהם.

עכשיו יש כבר משפחה, שנים עשר שבטים, שבעים נפש, יורדים למצריים ומשבעים נפש על פי פלאי ההנהגה האלוקית – נוצר עם! ראיתם כבר דבר כזה שמשפחה יורדת לתוך עם אחר ונהפכת לעם? אין דבר כזה! הרי היו הרבה יהודים שחשבו עצמם למצרים, כנאמר "וחמושים יצאו"  - 80% נשארו במצרים. הם מצרים. ובכל זאת, נותרו מספיק ליצור עם.

עם זה שישים ריבוא. זה עם. הכנה ארוכה ומסובכת. כל ספר בראשית הוא הכנה. שבסופה, מהיחידים האלה נוצר עם. יחידים נבחרים. ואיך זה קרה? כור הברזל של מצרים. "ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל" כך אומר המדרש. כלומר, זה הכרח היסטורי. הכרח אלוקי. הכרח עולמי שהוא ירד למצרים. כבר לאברהם אבינו נאמר: גר יהיה זרעך בארץ לא להם - זה כור ברזל.

במצרים היה בהתחלה נעים. ארץ גושן, נעים ליהודים. אבל אחר כך, קם המלך אשר לא ידע את יוסף, הרשע, הכוח המרחיב והכוח הלוחץ. מה יותר טוב? שינה על מיטה עם מזרון נוח, מיזוג אוויר -דהיינו, הכוח המרחיב. או להפך, מציקים לו, קר, אין מיטה, אין מזרון, מענים אותו, הורגים אותו. "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". מה יותר טוב? הקב"ה מחליט. לפעמים זה לפעמים זה. ולפעמים שניהם. על ידי שני הכוחות האלה, באיזון אלוקי, בכור הברזל, שם נוצר עם ישראל.

אומר פרעה: עם! אומר משה רבנו: נכון. "שלח את עמי". אתה תיתן לעם שלי לצאת, כי העם הזה הוא מיוחד.  והייתם לי סגולה מכל העמים. הגיע זמן, העם הזה מוכן. וזה דבר מופלא, כי כל ספר בראשית זה פלאים. הענקים האלה, אבות, אימהות. איך רבש"ע יצר עם שהוא עם ישראל. גם אברהם גם יצחק. אבל ישראל הוא המסכם.

יציאת מצרים וקיבוץ גלויות

והעם הזה קם ויהי. אבל אחר כך, באו גלויות ארוכות, 2000 שנה. נראה שהלך העם. נגמר. הגויים שמחים. היו קוראים כינוי גנאי ליהודי: הפ הפ! והתנפלו עליו במכות רצח. מה זה הפ הפ? Hierosolyma est perdita – "ירושלים אבודה" עם ישראל אבוד. הכל אבוד. תודה רבה. בדקתי לפני שעה, ירושלים לא אבודה. כל ירושלים וכל עם ישראל חוזרים לארץ ישראל והכל צומח ופורח.

לא יאמן. לולא היינו רואים לא היינו מאמינים. זה יותר מופלא מיציאת מצריים. למה יותר? מבאר המהר"ל בהתחלת נצח ישראל, את דברי חז"ל: הנה ימים באים, ולא יאמר חי ד' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא  את זרע ישראל מארץ צפונה מכל הארצות אשר הידחתים שמה" (ירמיהו לא, כו-כז). יציאת מצרים קטנה לעומת קיבוץ גלויות. לכן לעתיד לבוא, לא יאמרו: יציאת מצרים, יאמרו קיבוץ גלויות מכל הארצות.

המהר"ל עושה סינתזה עמוקה: קיבוץ גלויות זה מתוך יציאת מצרים. יציאת מצרים היא בפועל. ובכוח היא קיבוץ גלויות. כלומר, קיבוץ גלויות הוא הסיבה הגנוזה בתוך יציאת מצרים.  הכוח מחובר לבפועל. 

אם כן, קיבוץ גלויות זה יותר מיציאת מצרים. למה זה יותר? כי יציאת מצרים היא אחרי 200 שנה, וקיבוץ גלויות 2000 שנה. כי ביציאת מצרים היו ניסים. ובקיבוץ גלויות - בלי ניסים. כי אחר יציאת מצרים היה חורבן. וקיבוץ גלויות - אין אחריו חורבן. כי ביציאת מצרים היה משה רבינו וקיבוץ גלויות הוא בלי משה רבינו. כי יציאת מצרים היא מארץ אחת וקיבוץ גלויות ממאה ארצות. וזה לא יאמן. יש יהודים מכל הצבעים. כי באו מכל העולם. 

עם – "איש אחד בלב אחד"

והנה קמה האומה ונהייתה. מכוח עם ישראל במצריים וביציאת מצריים נהפכנו מיחידים בודדים לעם. עם זה לא אוסף של יחידים, כמו שגוף זה לא אוסף של איברים. אוסף בן אדם זה הרבה אורגנים וביניהם יש קשרים אורגניים ויחסי גומלין. כל גוף האדם זה לא יאמן! זה אורגניזם. ככה זה עם. זה לא אוסף של יחידים. זה אורגניזם. זה דבר שלם אחד. עם. גוף אחד כמו אדם אחד. הוא חי.

המלבי"ם מסביר: "כל ישראל ערבין זה לזה", כמו שבגוף כל האיברים ערבים זה לזה. אתה חולה פה, ניתן לך זריקה. לאו דווקא איפה שכואב לך. כך זה עם – כולם ערבים זה לזה. עם זה אורגניזם אחד. איש אחד בלב אחד מחובר בהרבה איברים.

לצערנו יש שלא מבינים את זה ולכן יש תופעות של שנאת חינם. כאילו המוח אומר ליד "את טיפשה". אבל לאט, לאט, חוזרת אהבת ישראל. במיוחד בצבא. אנו חוזרים להיות עם, לא אוסף של יחידים. אם היו מבינים מה זה עם, היו מחבקים אחד את השני מהבוקר עד הערב. אוהבים ומחבקים ושמחים . זה לוקח זמן להבין מה זה עם.

ויהי רצון שנזכה להמשיך את הארה הגדולה של אבותינו, ואימהותינו, ענקי הדורות, ולהפוך את זה לעברות הדדית שלימה. עם אחד שהולך ונגאל למדינה אחת.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.