נדבת הלב

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי" (שמות כה,ב). זו הפעם ראשונה שיש בתורה דבר שהוא נדבה ולא חובה. התורה עוסקת בדברים שהאדם חייב בהם, כמובן מעבר למה שאדם חייב יש את מה שנקרא "מידת חסידות" אך זה לפנים משורת הדין, והתורה עוסקת בדין, במה שחייבים. אך כאן בפעם הראשונה נכתב: מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי". רש"י שם מסביר ש"ידבנו" זה מלשון נדבה. כלומר, רצון טוב, מתנה.

יש להקשות, וכי הקדוש ברוך הוא צריך את מתנות שלנו?! הרי "לי הכסף ולי הזהב נאום ד' צבאות". התשובה היא: שהקב"ה לא רוצה את המתנות שלנו, אלא הוא רוצה את נדבת הלב שלנו הבאה באמצעות נתינת המתנה.

על כן, בפרשתנו בה אנו עוסקים בבניין בית המקדש, כאן זה חייב להיות נדבת הלב. אמנם לבנות בית המקדש זו מצוה, אך זו מצוה שבנויה על תשוקת הלב, על נדבת הלב, על הגעגועים הפנימיים של האדם אל ד'. זו מדרגה גבוהה, מדרגת הלב. לפני מדרגה זו קודמת מדרגת המעשים. כך בנויה ההדרגה בספר 'מסילת ישרים': קודם מידת הזהירות, מידת הזריזות, מידת הנקיות, מידת הפרישות, אלו מעשים. אחר כך מגיעים למידת טהרה, ומידת החסידות, שהם מדרגות של לב.

לב בלי מעשים – הבל הבלים

בספר 'שמונה פרקים' לרמב"ם, ארבעת הפרקים הראשונים עוסקים במידות טובות, התנהגותיות. מהפרק החמישי הספר עובר לעסוק במידות טובות העוסקות בתשוקה הפנימית של האדם לעבודת ד'. "רחמנא ליבא בעי", הקב"ה רוצה את הלב. כמובן אין הכוונה חלילה לשיטתם של הנוצרים או הרפורמים, שטוענים שאין לקיים מצוות, כי העיקר זה מה שיש לאדם בלבו. זה הבל! זה כאילו אדם שחברו יאמר לו שהוא חייב לו אלף שקל, יענה: "כן, זה בלב שלי, אני כל הזמן זוכר"- אבל מתי תשלם לי?"-"אל תדאג, זה בלב שלי"...

על כן צריך מעשים, ועל גבי המעשים יש נשמה, הלב, שזו מדרגה יותר גבוהה, מדרגת בית מקדש.

כדאי גם להזכיר, את התפילה ששייכת אל מדרגת לב. השל"ה הקדוש אמר: שתפילה בלי כוונה, היא כגוף בלי נשמה. כמובן זה עדיף מאשר שלא יתפלל בכלל. הרשב"א נשאל מה דין יהודי שמתפלל ולא מבין אף מילה בעברית. בדורו של רשב"א הרבה יהודים בספרד לא ידעו עברית, אז יצא שהתפללו בלי כוונה. השיב הרשב"א, שאמנם מי שלא יודע עברית, לא מתכוון על כל מילה בתפילה אך בכל זאת יש לו כוונה כללית לעבוד את ד', גם זה בגדר כוונה בתפילה. גם הגר"א אמר שאפילו תפילה בלי כוונה היא בעלת משמעות.

מדרגת בית המקדש

בית המקדש זו מדרגת הכוונה הפנימית. מי שהקריב קורבן וכיוון בשעת הקרבת הקורבן לאכול אותו שלא במקומו או שלא בזמנו, ואף על פי שאחר כך אכל אותו במקומו ובזמנו – הקורבן פסול, זה נקרא "פיגול", כלומר קלקול בכוונה. בית המקדש הוא מדרגת הלב, אהבת ד' בוערת, מלאה געגועים וצימאון אל ד'.

אבל בית המקדש זו לא מדרגה פרטית של אנשים מסוימים רמי מעלה, אלא זו מדרגה של השתוקקות אל ד' השורה באומה כולה. כמו שכתוב: "אפריון עשה לו המלך שלמה... תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" (שה"ש ג,ט-י). בית המקדש הוא מלא אהבה, מזה הוא יבנה. כמו שנישואים זו מצוה של "לב", כך בית המקדש. כמובן נישואים זו מצווה שכוללת גם מעשים, הרי אדם מתחייב בכתובה לזון ולפרנס. אבל בכל זאת מתחתנים כי אוהבים. כך הוא גם בבית מקדש, שהוא החתונה של עם ישראל עם הקב"ה: "ביום חתונתו וביום שמחת ליבו (שם ג,יא). רש"י שם מפרש ש"ביום שמחת לבו" זה בניין בית המקדש.

טהרת הלב

על אברהם אבינו נאמר: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך" (נחמיה ט,ח). כלומר, אברהם אבינו שייך אל מדרגת הלב. וכן דוד המלך שכתב בתהלים "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי"(נא,יב). אכן, גם הלב צריך לעבור הרבה מדרגות עד שהוא מגיע לידי זיכוך וטהרה.

איך אפשר לדעת מי זיכך את לבו ומי לא? אכן אי אפשר לדעת, רק ד' יודע: "האדם יראה לעינים, וד' יראה ללבב" (שמואל א ט,ז). ד' יודע אם האדם עושה בכל ליבו האם הכל כלפי חוץ, או שהאדם פועל מתוך תשוקה לקרבת ד'. לפני כמה שנים היה לישיבה חוב כספי גדול. התלמידים יצאו מהישיבה והלכו לאסוף כסף. סיפר אחד התלמידים שבאחד המקומות בהם היה, אישה פתחה לו את הדלת ואמרה: "אין לי כסף, אני אלמנה, אין לי כסף לקנות אוכל". פתחה את דלת המקרר והוא היה ריק, חוץ מתפוח אחד שהיה בו. את מעט הכסף שנשאר לה היא תרמה לישיבה. זו התרומה הכי גדולה שהישיבה קבלה! על כך אמרו חז"ל במסכת ברכות (י"ז ע"א):"אחד המרבה, ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים".

שתי נפשות לאדם

אנחנו עוד לא בדרגת "לב", אלא אנחנו בדרגת "מעשים", שזו גם כן עבודה קשה ובה מלחמות גדולות. הלב מושך לכוון אחד, והמעשים לכיוון הפוך. "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (אבות ד,א). לאדם יש שני "לבבות": נפש בהמית ונפש אלוקית, כמבואר בפרק א' בספר ה'תניא'. שתי הנפשות נלחמות אחת בשנייה מלחמת חורמה. הנפש זה הצד הנמוך של האדם. מעליה יש את הרוח, ומעל הרוח יש את הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל. האדם יכול להכריע ולהגדיל את הנפש האלוקית. אבל זה לא קורה מיד, זה מאבק ארוך.

שתי הנטיות החזקות בנפש הבהמית הם יצר העריות ויצר שפיכות הדמים. יצר שפיכות דמים זה לאו דווקא להרוג, אלא זה יצר של אלימות ותוקפנות. אמנם פרויד טען שבתת המודע של האדם אין נפש אלוקית, אין נשמה ורוח. רק נפש בהמית הכוללת את יצר העריות ויצר הרצח והאלימות. אך זו טעות. לאדם יש מעל זה נפש אלוקית ונשמה. האדם יכול לבנות בקרבו לאט לאט את מדרגת "הלב", מדרגת בית המקדש.

איך יבנה המקדש?

שמא תשאלו, האם בדורות שהיה בית המקדש עם ישראל כולו היה במדרגת ה"לב"? התשובה היא שלא, ולכן הוא חרב, גם בבית ראשון וגם בבית שני... אך בית שלישי לא יחרב. מדוע? כי הוא יהיה כולו "לב". ועד שהוא לא יהיה כולו "לב", הוא לא יבנה.

עד שעם ישראל לא יהיה במדרגה הראויה, בית המקדש לא יבנה. כל אחד מבין לפי מדרגתו, יש מי שלא מבין עד שמוכיחים מפסוק, יש מי שלא מבין עד שמוכיחים מפירוש רש"י ויש מי שלא מבין עד שלא אומרים לו בדיחה מהעטיפה של ה'בזוקה'...

המלאכה של זיכוך הלב היא מלאכה עצומה. זו מדרגת אהרון הכהן שנשא את כל שבטי ישראל על ליבו, כלומר הוא אהב את כל השבטים. משה רבינו לא רצה ללכת למצרים להושיע את ישראל, הוא התווכח עם הקב"ה שהוא לא ראוי למשימה זו. הוא המשיך להתווכח, עד שד' אמר לו על אהרון אחיו: "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו" (שמות ד,יד). עכשיו מובן למה משה רבנו התווכח! כי הוא פחד שאהרון אחיו הגדול שהנהיג את ישראל במשך שישים שנה, יפגע שלא נבחר להיות הגואל. אמנם ודאי כאשר אהרון יפגוש את משה ההוא יחייך כלפי חוץ, אך השאלה היא האם הוא יחייך גם בלב! על זה גילה לו ד' שאהרון "שמח בליבו". את זה יכול לדעת רק רבש"ע, שהוא בוחן כליות ולב.

"מצוות שלא לשמה"

בפסוק "ועשו לי ממקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה,ח). על המילים "ועשו לי מקדש", פירש רש"י: "ועשו לשמי". כלומר "עשו לי", לא במובן שהכל של רבש"ע, אלא שיעשה לשמו. יש מצוות לשמה ויש מצוות לא לשמה. גם מצוה לא לשמה זו מצוה. כפי שנאמר במסכת פסחים (נ ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה". יש ששאלו מה עדיף לעשות, מצוה 'לא לשמה' כהלכה, או מצוה 'לשמה' לא כהלכה.

פעם אמרו לי, "למה אתה בקשר עם פוליטקאי פלוני, הרי הוא עושה לא לשמה". עניתי: "לכן אני סומך עליו, שהוא יעשה משהו, כי זה לא לשמה"... לפעמים אדם עושה דברים ממניעים שאינם טהורים, אבל לפחות הוא עושה. כל זה לא נורא, אבל זה לא מדרגת בית המקדש. בית המקדש, צריך להיות 'לשמה'.

היתה תקופה שבית מהקדש היה 'לא לשמה'. אנשים רדפו כבוד, כוהנים היו קונים את הכהונה הגדולה בכסף, ואחר כך היו מתים כאשר נכנסו לקודש הקודשים, כי זה לא היה 'לשמה'. זה טירוף! אדם היה משלם מיליונים ובסוף מת, למה זה שווה לו? במילה אחת: "כבוד"! זה טירוף הדעת מה שאנשים מוכנים לעשות בשביל כבוד. בית המקדש, זה מדרגה של 'לשמה'.

קדושת בית הכנסת

לכן אי אפשר להגיע מיד למדרגת 'ושכנתי בתוכם' של בית המקדש, אלא זה תהליך. עכשיו אין בית מקדש, אז יש בית כנסת, זו מדרגתנו, מקדש מעט, אך גם במקדש מעט השכינה שורה.

השכינה שורה בעולם. אך בית המקדש זה כבר "בית קדושה", כפירוש רש"י על הפסוק "ועשו לי מקדש" "ועשו לשמי בית קדושה". זה בית שהוא רק בשביל השראת השכינה. אנחנו מבינים שאנחנו רחוקים כרגע ממדרגה זו, ובעזרת ד' עוד בוא תבוא.

 ויהי רצון שנזכה שיהיה ליבנו מסור לעבדותו יתברך, ומתוך כך גם מעשינו יהיו טהורים. ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.