בניגוד למצוות רבות, שבהן אדם מצווה לקום ולעשות מעשה מסוים – כגון להניח תפילין, לשבת בסוכה, לאכול מצה – עניינם של המשפטים הוא פסיקת הדין במקרים שבהם מתעוררת איזו שאלה, שאיתה ניגשים לשופט, ומשפטי התורה מדריכים כיצד יש לנהוג במצבים אלו. ההבדלים בפרטי המאורעות גורמים לשינוי בדינים, ולכן ברבים מהמשפטים (כשלושים ושתיים פעמים בפרשתנו), המילה הפותחת את חילוקי הדינים היא 'אם', שכן המילה 'אם' מבטאת אופן אפשרי מסוים, ועל ידה מבררים את המציאות המדויקת של המקרה הנידון, ואז מפרטים את דינו.
לדוגמה: בדין עבד עברי הפותח את פרשתנו, משתנה הדין כיצד יש לנהוג עמו, בהתאם למצבו המשפחתי, והדבר מתבאר בפסוקים (כא, ג-ד) בשלושה חלקים הפותחים כל אחד במילה אם:
"אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא - בְּגַפּוֹ יֵצֵא.
אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא - וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:
אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת - הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:"
יש לחדד, שבדרך כלל המילה 'אם' נזכרת כאשר ישנם אופנים שונים אפשריים בתוך המקרה, אך עצם התרחשות המקרה – אף שגם הוא לא מחוייב ואיננו מצווים לעשותו – לא מתוארת בפסוק בלשון 'אם', אלא בלשון 'כי'. כך לדוגמה פרשת עבד עברי פותחת במילים "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי" (כא, ב), פרשת אמה עבריה פותחת במילים "וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה" (כא, ז), ועוד.
נראה שהסיבה להבדל זה, היא שהמילה 'כי' משמעותה דומה למילה 'כאשר', מילת פתיחה לתיאור אירוע מסויים, ולכן אחריה נאמר תמיד פועל. לעומת זאת אחרי המילה 'אם' מחלקת פעמים פעמים רבות בין נושאים שונים, ולכן מופיעות אחריה פעמים רבות מילים שאינן פעלים.
לקראת סוף המשפטים שבפרשתנו נאמר: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" (כב, כד). לכאורה, מפשט הלשון 'אם', נראה שאין מצוה להלוות כסף לעני, אלא שמי שמלוה – אסור לו להיות כנושה.
אך במכילתא מבואר ש'אם' זה הוא מחוייב, כפי שהביא רש"י בסוף הפרשה הקודמת, על הפסוק "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי" (כ, כב):
'רבי ישמעאל אומר: כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה... "אם כסף תלוה", חובה הוא, שנאמר (דברים טו ח) והעבט תעביטנו. ואף זה משמש בלשון כאשר... ועל כרחך אין 'אם' הללו תלוין, אלא ודאין, ובלשון 'כאשר' הם משמשים.'
כעת יש להבין – מדוע משתמשת התורה במקרים אלו בלשון 'אם', ולא בלשון 'כי', שיותר מתאימה לדברים מחוייבים? לדוגמה, את דין ההלוואה ניתן היה לפתוח במילים: "וכי תלוה כסף את עמי"!
המפרשים עסקו בכך בכל אחד מהמקומות, אך במסגרתנו נתייחס הפעם רק לפסוק שבפרשתנו, "אם כסף תלוה את עמי":
- ר' אברהם בן הרמב"ם אומר, שלשון זו מלמדת שהמצוה אינה מצוה חיובית בכל מצב, כמו תפילין ומצה וכיו"ב, שכל יהודי ודאי חייב בהן, אלא היא תלויה בכך שהעני יבקש מהאדם שילווה לו. ומסיים דבריו: 'וזה פירוש יפה, מתאים עם משמעות הלשון וטעם הקבלה'.
- באופן דומה אך שונה מבאר הספורנו, שכל אפשרות מציאות מצוה זו היא דיעבדית, כאשר יש עניים שצריכים הלוואות, אך המצב האידיאלי הוא שתתקיים ברכת ד' "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" (דברים טו, ד), ואז לא יהיו עניים שיצטרכו לצדקה, ורק אם עדיין לא תתקיים הברכה, ותצטרך להלוות לעניים, "אם כסף תלוה את עמי" – אז תזהר לא להיות לו כנושה.
- ב'דעת זקנים' מביא מר' יהודה החסיד, שהסיבה לכך שנאמר כאן 'אם', היא משום שלא תמיד יש מצוה להלוות, והיינו כאשר הלווה הוא לווה שאינו משלם תמיד, שבזה אין חיוב להלוות לו.
- במדרש הגדול ובראב"ע משמע פירוש נוסף, קצת על דרך הדרש, שלפיו בא הפסוק לומר שמי שיש לו כסף – "אם כסף" – עליו לעשות איתו דברים טובים, כגון להלוות לעניים – "תלוה את עמי".
דהיינו, לפי דרכם – רמוז בפסוק שמי שיש לו כסף – שילווה אותי לעני. קריאה זו אפשרית רק אם אומרים "אם כסף", ולכן צריך לכתוב את המילה 'אם' ולא את המילה 'כי'.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
