אות ומופת הם 'צמד חמד', מצוי בתנ"ך. בפרשתנו, לדוגמה, אומר ד' למשה רבנו: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ז, ג).
ההבנה הפשוטה הן של המילה אות והן של מופת היא שאותות ומופתים הם תופעות פלאיות החורגות מהמציאות הטבעית. ייחודיותה של תופעה כזו מלמד אותנו על המקור האלוקי שפועל אותה, מתוך עליונותו ושלטונו על הטבע. אך לפעמים האות או המופת מופיעים לא כצמד אלא כל אחד לחוד, וצריך להבין מה עניינו המיוחד של כל אחד מהם.
ישנם אותות שכלל אינם חורגים מהטבע. בפרשת נח, נקראת הקשת בענן "אות", וכן ברית מילה היא "אות", וכך גם התפילין והשבת נקראים בתורה "אותות". מה המשותף לאותות הטבעיים הללו ולאותות הניסיים בהם פתחנו?
האות הטבעי הוא מעין סימן המביא אותנו לידי הכרה במציאות אחרת. הקשת היא אות לכך שלא יהיה עוד מבול על הארץ. המילה היא אות הברית שבין ד' לביננו. וכן בשאר המקרים. כשלעצמו אין האות מורה מה הוא אמור לסמן, מהי משמעותו, כל עוד אין עימו התניה או הסבר שנאמרים מראש. למשל: מי שרואה קשת לא יכול להבין מראייתה שלא יהיה מבול, מבלי לדעת שד' אמר שהיא אות לכך. גם המילה מצד עצמה, אינה מלמדת על הברית בינינו לבין הקב"ה, אלא שכל יהודי יודע שמילה היא אות לברית הזאת. וכן בשאר האותות.
כמו האותות הטבעיים, גם האות הניסי בא לאמת איזושהי אמירה מקדימה. לדוגמה, נביא נותן אות ניסי, כדי להוכיח שנבואתו אינה המצאה שלו אלא ניתנה לו מאת ד'.
מפרשים רבים, ביניהם הרמב"ן בפרשת נביא השקר (דברים יג, ב), מבארים שהמילה 'אות' (שמופיעה כמעט תמיד בכתיב חסר, אֹת), באה מהמילה 'אתה', שמשמעותה הוא 'בא', כמו בפסוק "וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ" (דברים לג, ג), וכפירוש המילה 'אתא' בארמית.
הרמב"ן מבאר שם גם את משמעותו הייחודית של ה'מופת': "והמופת יאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם". המופת, משמעותו עצם הפלא שבו. הרמב"ן מבאר ששורשה של המילה מופת הוא פלא, כאילו צורתה השלמה של המילה היא 'מופלאת', שנפלו ממנה הל' והא'. הוא מביא ראיה לדבריו, מספר דניאל, שם הצמד של האותות הוא 'תמהיא', דהיינו דברים תמוהים ומפליאים.
באופן אחר מסבירים כמה מפרשים, שמשמעות המילה 'מופת' הוא פיתוי, המופת מפתה את לב האדם להאמין בדבר מה בגלל היותו פלאי, ופלא, כאמור, מורה על מקורו האלוקי.
בכל אופן, עניינו של המופת נובע מתוך הפלא שבו, ולא מבירור אמיתותה של ידיעה אחרת מצד רואה המופת.
על פי זה, מיישב הרמב"ן סתירה לכאורה בין פרשתנו לפרשת שמות.
הפיכת המטה לנחש, היא "הָאֹת הָרִאשׁוֹן", כלשון הפסוק (ד, ח), שנתן ד' למשה להראות לבני ישראל כדי שיאמינו בשליחותו.
אך בפרשתנו מתבאר שהפיכת המטה לפני פרעה נקראת מופת: "כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין". מדוע אותו מעשה כשהוא מכוון אל ישראל נקרא 'אות' וכשהוא מוצג בפני פרעה הוא נקרא 'מופת'?
מיישב הרמב"ן: ההבדל בין האות והמופת אינו בעצם המעשה, אלא במטרתו: אם מטרתו רק לעשות חידוש פלאי במציאות – הרי הוא מופת. אך אם מטרתו להאמין בדבר שעתיד להיות, והוא סימן אליו – הרי הוא אות. כאשר משה עושה אותות לעיני העם, עם ישראל כבר מאמינים בד' ומכירים ביכולתו לשנות את המציאות. מטרת האות אליהם איננה שיאמינו במציאות ד', אלא בשליחותו של משה, שיאמינו שד' שלח אותו לגאול אותם ממצרים, כמפורש בפסוקים.
אך פרעה, שלא הכיר כלל במציאות ד' – רצה קודם כול לראות מופת, שינוי מהטבע. בשלב הראשון היה עליו להבין שיש משהו מעל הטבע, יש מי שברא את הטבע ושולט עליו ויכול ברצונו לשנותו ולהפעילו בניגוד למוכר. רק על גבי קומה זו, אחרי שיכיר פרעה במציאות ד' – יוכלו לבוא אותות, שילמדו אותו על אמיתות נבואת משה, ועל כך שד' שלחו להוציא את ישראל ממצרים.
?
עד כא לא אמרת שמה שחורג מגדר הטבע נחשב נס...
כדאי לחזור על מראה המקום.
מראה מקום
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
