הדיבר (דִּבֵּר) הראשון בעשרת הדיברות שבמרכז פרשתנו, נפתח במילה 'אנכי': "אָנֹכִי ד' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב). גם באיסור עבודה זרה הסמוך לו, נאמרת המילה 'אנכי': "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ד' אֱלֹקֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:"
מה ההבדל בין המילה 'אני' למילה 'אנכי'?
השאלה מתחזקת כאשר משווים בין שני פסוקים אלה, שבהם נאמר "אנכי ד'", לבין פסוקים אחרים שבהם נאמר: "אני ד'".
כאמור, בעשרת הדיברות נאמר "אָנֹכִי ד'", אך בהתגלות ד' למשה לפני יציאת מצרים, נאמר כמה פעמים דווקא "אני ד'": בתחילת פרשת וארא נאמר (ו, ב): "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ד'." ובציווי למשה לבשר לבני ישראל על יציאת מצרים, חוזרת אותה לשון שלוש פעמים: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ד'... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ד' אֱלֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ... וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ד'".
לשון זו נאמרה כבר בספר בראשית, בהתגלות ד' לאבות. בברית בין הבתרים (טו, ז) נאמר לאברהם: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ד' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים..." וליעקב, בחלומו נאמר (כח, יג): "אֲנִי ד' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקֵי יִצְחָק".
כאשר מעיינים בלשונות 'אנכי ד'' ו'אני ד'' לאורך התנ"ך, רואים שצירוף המילים 'אני ד' ' נזכר בתנ"ך למעלה ממאתיים וחמישים פעם, ואילו הצירוף "אנכי ד'" נזכר אחת עשרה פעמים בלבד, כאשר ארבע מהן בעשרת הדיברות (פעמיים בפרשתנו ופעמיים בפרשת ואתחנן), ושלוש פעמים נוספות דומות מאד בתוכנן לדבר הראשון שד' הוציאנו מארץ מצרים.
מה משמעותו הייחודית של הצירוף "אנכי ד'"?
מפרשים אחדים – המלבי"ם ו'הכתב והקבלה' - מסכימים על כיוון אחד להסברת ההבדל בין המילים 'אני' ו'אנכי'. נביא את דברי המלבי"ם (בראשית כז, יח) שמבאר זאת בקצרה:
יש הבדל בין 'אני' ובין 'אנכי', שכל מקום שיאמר 'אנכי', רצונו לומר אנכי בעצמי, אני ולא אחר, והוא דיוק על עצמותו של המדבר, וכל מקום שאומר 'אני', אינו מדייק זאת אלא מייחס אל המדבר תארים או פעולות. [במקום אחר המלבי"ם מוסיף דוגמה לדבר: 'למשל, 'אני עומד', רצונו לומר 'לא יושב'. 'אנכי עומד', רצונו לומר אנכי (ו)לא איש אחר'.]
בדרך כלל כאשר מתואר במשפט שנושא מסוים עשה מעשה מסוים, הדגש הוא הנשוא, מה פעל הנושא של המשפט. אך לפעמים הדגש במשפט הוא דווקא הנושא, כלומר זהות פועל הפעולה. מבאר המלבי"ם, שהמילה 'אנכי' משמשת להדגשת הנושא, שהוא זה שעשה את הפעולה הנזכרת בפסוק.
על פי זה מבאר המלבי"ם בפרשתנו, מדוע בעשרת הדברות נאמר "אנכי ד'" ביחס ליציאת מצרים וביחס לעונש עובדי עבודה זרה:
כי המצרים היו חושבים שיש פועֵל טוב ופועֵל רע, הפועל טוב הוא אל רחום והפועל רע הוא אל קנא, לכן דייק במלת אנכי כי אין זולתו, ה' המוציא מארץ מצרים הוא עצמו אל קנא להעניש לעושי רע.
על פי הבנה זו, מבאר המלבי"ם מדרש על הפסוק "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" (ישעיהו נא, יב), שכורך בין שתי אמירות ה'אנכי' שבעשרת הדברות (מקורו בפסיקתא רבתי פיסקה לג):
למה שני פעמים "אנכי אנכי"? אלא, לפי שבסיני קבלו שני אנכי, "אנכי ה' אלהיך", "כי אנכי ה' אלהיך אל קנא", לפיכך הקדוש ברוך הוא מנחמכם בשני אנכי, "אנכי אנכי הוא מנחמכם".
מבאר המלבי"ם לפי דרכו מהי הנחמה שיש בכך:
שמזה תדע שהמעניש והגומל הוא אחד, והפועל רע הוא עצמו הפועל טוב, והרע והעונש והגליות והיסורים שהביא עליכם היו לתכלית טוב.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
