בפרשת 'בא' מסופר על הולדת עם ישראל ביציאת מצרים.
כשירדו בני ישראל למצרים, היה מניינם שבעים נפש, ושם הם "פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד". בשלב מסוים, היה מספר בני ישראל גדול עד כדי כך, שפרעה מלך מצרים אמר לעמו: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ". מבלי להתייחס כאן למשמעות המילה "עם" מצד הלשון - "עם" הוא לשון יחיד, בניגוד ל"בני ישראל" שהם בלשון רבים. לכן תיאור עם בני ישראל הוא בלשון יחיד: "רב ועצום". כך גם בתיאורים "עם אחד", "עם רב" וכדו'.
מסיבה זו, מצוי שכאשר מתארים פעולות שהעם עושה – אף כי מדובר בעשייה של אנשים רבים, מתואר המעשה בלשון יחיד. כך נאמר בפרשת מקץ "וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם" (בראשית מא, נה), ובפרשת וארא נאמר "וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן" (שמות ה, יב), וכך במקומות רבים נוספים.
גם בפרשתנו נאמר: "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ", אך המשך הפסוק מפתיע: "מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם". הפסוק מסתיים בלשון רבים. אפשר אולי להסביר את השינוי נקודתית, ולומר שמכיוון שמדובר כאן בשמלה ובשכם, ה"שייכים" לכל אדם באופן פרטי – לא שייך לומר 'משארותיו צרורות בשמלתו על שכמו', כי לא נכון לייחס שמלה אחת ושכם אחד כשייכים לכל העם.
אך במקומות רבים אחרים, רואים שגם פעולות שאפשר לייחס לעם בכללו, כאשר הפעולה נאמרת לאחר המילה "העם" היא נאמרת בלשון רבים – אפילו כאשר לפניה נאמר פועל אחר בלשון יחיד. הדוגמאות לכך רבות מאוד, ואין לכך כמעט[1] יוצא מן הכלל. נציין אחדות מהן מתחילת ספר שמות: "וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד" (א, כ); "וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (יב, כז); "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (יג, יז). מה פשר שינוי זה?
נראה שהסיבה לכך היא שכאשר הפועל אינו מתייחס ישירות לעם (שכן מה שמתייחס ישירות לעם הוא הפועל הראשון), אלא הוא פשוט מתייחס באופן סתמי למי שדובר עליו קודם – מכיוון שהעם מורכב מריבוי אנשים פרטיים, ההתייחסות היא לכל פרטיו.
נראה להביא ראיה לכך, ממקומות שבהם נאמרו שני פעלים בלשון יחיד. בפסוקים אלה מפוצל הפסוק, ע"י חזרה על המילה "העם", שהוא נושא הפעולה. כך בפרשת 'כי תשא' נאמר: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו...". ובהמשך הפרשה שם: "וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ".
אך יש להעיר, שהפועל שמופיע לפני המילה 'העם' – במקומות רבים הוא נאמר בלשון רבים. דוגמאות מהפרשות שלנו – "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ד'" (יד, לא); "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" (טו, כד); "וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי" (טז, ל). ויש לעיין במשמעות ההבדל בין שתי הלשונות.
כיווּן כללי שעל פיו ניתן להתבונן בהבדלים, הוא הבנת הדגשים והמשמעויות השונות של כל צורה.
לדוג', לשון יחיד מתאימה יותר בעשיה משותפת של פרטי העם יחדיו, לעומת לשון רבים שמשמעותה הפשוטה היא רק שכל יחיד ויחיד עשה את מה שעשה בפני עצמו.
משמעות אפשרית אחרת – לשון יחיד מתאימה כשהפעולה נעשתה בידי הכלל, אף כאשר רובו ככולו אך לא בידי כל פרטיו, ואילו לשון רבים מחדשת שכל אחד מהפרטים עשה את המעשה.
[1] לבינתיים מצאתי שני פסוקים יוצאים מן הכלל לכלל זה: שמות יז, ג ודברים לא, טז.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
