לאחר ששומע יתרו ממשה על הנהגת ד' שהתגלתה ביציאת בני ישראל ממצרים, הן כלפי המצרים והן כלפי עם ישראל – מתוארת בפסוקים תגובתו בלשון ייחודית: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ד' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם" (יח, ח).
מהי משמעות המילה 'ויחד'?
מהקשר הפסוקים – ובעיקר על פי פסוק ט' הבא מיד לאחר מכן, שבו מסופרים השבחים ששיבח יתרו את ד' על הצלתו את עם ישראל מידי מצרים, – נראה ש"ויחד" פירושו וישמח, כפי שמתרגם אונקלוס למילה "וחדי", מאותו שורש שבו הוא מתרגם את המילה 'שמחה' במקומות השונים שהיא מופיעה בתורה. כן פירש גם רש"י כאן את "ויחד" - 'וישמח יתרו, זהו פשוטו'. נראה אפוא שמילים מהשורש ח'ד'ה', בין בארמית ובין בעברית, משמען שמחה, כמו בפסוק: "תְּחַדֵּהוּ בְשִׂמְחָה אֶת פָּנֶיךָ" (תהלים כא, ז) ובפסוק: "וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ד' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח, י). כך גם נראה הפשט בפסוק "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ" (דברי הימים א טז, כז).
אך פירוש זה מעורר שאלה מתבקשת – מה ראתה התורה לתאר את שמחתו של יתרו דווקא במילה כה נדירה, יחידאית בתנ"ך, ואף מילים אחרות מהשורש שלה מעטות – ולא השתמשה במילה הפשוטה 'וישמח'?
נראה שבגלל שאלה זו רש"י הוסיף לפירוש הפשוט שהביא, את דברי חז"ל (שמקורם בסנהדרין צד.), אף כי נראה שהם סותרים ממש את פירוש הפשט: 'ומדרשו – נעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על איבוד מצרים, היינו דאמרי אינשי: גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה.' הסיבה לפרש כן מובנת, כאמור, כפי שמובא ב'שפתי חכמים' על דברי רש"י: 'הוכחתו מדשינה מלת וישמח וכתיב ויחד (מכך ששינה הכתוב וכתב 'ויחד' במקום 'וישמח')'. אך קשה להבין, איך פירושים מנוגדים כל כך זה לזה עשויים לפרש את אותה מילה? כמו כן, איך מדרש זה מסתדר עם הקשר הפסוקים, שבהם ניכר שיתרו שמח על הצלת ישראל ושיבח את ד' על כך?
המלבי"ם מבאר כאן ביאור נפלא למשמעות הייחודית של החדוה לעומת השמחה, ולפיו מתורצות כל השאלות הנ"ל.
אומר המלבי"ם – חדוה היא שמחה שמגיעה מהכרתו הרוחנית של האדם, ומתגברת על צערו הטבעי, החיצוני. המלבי"ם מביא לכך ראיה מהפסוק בנחמיה, שאותו הבאנו לעיל. נחמיה אמר לבני ישראל, שבכו מרוב צערם על כך שלא שמרו את התורה כראוי - אל תעצבו, שכן זהו ראש השנה, יום קדוש, התגברו על הצער מתוך הכרה "כי חדות ד' היא מעזכם"[1]. תתמלאו בהכרה זו, וכך תצליחו לשמוח ביום זה, למרות הצער והחרטה שאתם מרגישים, בצדק, על אי שמירתכם את התורה כראוי.
כך גם ב"ויחד יתרו", לא הייתה כוונת חז"ל לומר שיתרו לא שמח על הצלת ישראל, הוא שמח, אלא ששמחה זו היתה חדוה, בשרו נעשה חידודים חידודים, כי היא באה תוך כדי התגברות על הרגשתו הטבעית הראשונית של יתרו, שנרתע והצטער על אובדן המצרים. הרגשתו הראשונית הטבעית הייתה מעין צמרמורת, מתוך קרבתו אל המצרים, אך הוא התגבר עליה מתוך הכרתו בכך שהמצרים קיבלו את העונש הראוי להם, כפי שפירט בהמשך דבריו שעל ידי כך הוא הכיר בגדולת ד': "כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (יח, יח), וכדברי רש"י שם: "במים דִמו לאבדם והם נאבדו במים".
אם כן, לפי הסבר המלבי"ם, מדרש זה לא בא כלל לסתור את הפשט, אלא להיפך, להסביר את המשמעות המדויקת של המילה 'ויחד', על ידי תוספת הביאור שבשרו נעשה חידודים חידודים.
[1] המלבי"ם כאן מבאר על פי משמעות זו גם את המקומות הנוספים שהבאנו לעיל, שמצינו בהם לשון חדוה. מוזמנים לעיין בהסבריו הנפלאים.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
