כל פועל בלשון הקודש, מורכב מכמה חלקים: אותיות השורש שלו, ודרך הטייתו התלויה בגזרה, בבניין, במין  – זכר/נקבה, במספר - יחיד/רבים, ובזמן – עבר/הווה(/ציווי)/עתיד .                                                                               

 עיוננו הפעם יהיה בשורש ע'ת'ר', שנזכר בפרשתנו בשני בניינים שונים.

את רוב הפעלים אנו יכולים למצוא בשבעה בניינים: פעל (קל), נפעל, הפעיל, הופעל, פיעל, פועל והתפעל, אם כי בדרך כלל שורש לא נאמר בכל שבעת הבניינים.

פעלים מהשורש ע'ת'ר' מצויים בפרשתנו פעמים אחדות, ביחס לתפילות של משה רבנו להפסקת המכות ממצרים. בתגובתו של משה על בקשת פרעה: "הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי" (שמות ח, ד), הוא שואל אותו: "לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים...". על הפעלים הַעְתִּירוּ ואַעְתִּיר מעיר רש"י בפירושו:

"'אעתיר', 'העתירו', 'והעתרתי', ולא נאמר 'אעתר', 'עתרו', 'ועתרתי' – "

כלומר, ה'שאלה' שמעסיקה את רש"י היא מדוע שורש זה נאמר בכל הדוגמאות הנ"ל, דווקא בבניין 'הפעיל', ולא בבניין 'קל'.

יש מקום לשאול, מה בכלל מעורר את השאלה? על כל פועל אפשר לשאול, מדוע הוא נאמר דווקא בבניין זה ולא בבניין אחר!

נראה שהקושי שרש"י מעורר בדבריו, נובע מההנחה הפשוטה, שמשמעות השורש ע'ת'ר' היא תפילה – פרעה מבקש ממשה ואהרן שיתפללו להסרת הצפרדעים, ומשה עונה לו, למתי אתפלל,    כרצונך, שייעלמו הצפרדעים. כיוון שכך, התגובה בבניין 'הפעיל' אינה מתאימה לכאורה, כי בניין 'הפעיל' משמש לפעלים יוצאים, דהיינו לפעולות שנעשות על מישהו או משהו אחר – הלא הוא מושא הפעולה, שנאמר בסמוך לפועל. כמו לדוגמה בהמשך הפסוק - המילה 'להכרית', היא מבניין 'הפעיל', ומיד בסמוך לה נזכר מושא ההכרתה, הלא הם הצפרדעים. אך כאן, לעניין התפילה, שהיא לכאורה 'פועל עומד', שלא פועל על אחרים - היה ראוי לפרעה לומר למשה ואהרן: 'עתרו' עליי (בבניין קל), ומדוע אם כן אמר 'העתירו' (בבניין הפעיל)?

משיב  רש"י:

''מפני שכל לשון עתר הרבות פלל הוא."

כלומר – המשמעות המדויקת של השורש ע'ת'ר' הוא להרבות (תפילות), ולכן הוא מצוי דווקא בבניין הפעיל, כי באמת יש לו מושא 'נסתר', התפילות. דוגמה למשמעות הריבוי לשורש זה, ניתן להביא מהביטוי השגור גם בלשוננו כיום 'עתיר נכסים' (נזכר כבר בגמ', ב"ב קמה ע"ב), שנאמר על מי שיש לו נכסים רבים.

רש"י מביא דוגמה של שורש אחר שעניינו ריבוי, שקיים בבניין הפעיל:

"וכאשר יאמר 'הרבו', 'ארבה', 'והרביתי', לשון מפעיל – כך יאמר 'אעתיר', 'העתירו', 'והעתרתי' דברים."

ומסיים רש"י בראיה שזה פירוש השורש ע'ת'ר' :

"ואב לכולם 'וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם' (יחזקאל לה, יג), הרביתם"

נראה שהראיה שרש"י מביא מיחזקאל, היא ששם נזכר במפורש מושא הפעולה, הדברים, שהם בדרך כלל התפילות.

עד כאן הכול טוב ויפה. אך כעבור שתי מכות, בסוף מכת ערוב, נכונה לנו הפתעה. גם שם, פרעה מבקש ממשה: "הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי" (ח, כד), בבניין הפעיל, וגם משה עונה לו בבניין זה: "הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל ה'". אך למרבה ההפתעה, מה שקורה בפועל מתואר בבניין אחר! בפסוק כו נאמר: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל ה'". לא 'ויעתיר', אלא 'ויעתר'! יש להעיר שדבר זה נשנה בפרשת 'בא' ביחס לארבה, שגם שם פרעה מבקש 'העתירו' ואח"כ נאמר 'ויעתר משה'.

שינוי זה מעורר שתי שאלות:

א. אחרי שרש"י הסביר לנו באריכות מדוע שורש זה נאמר דווקא בבניין 'הפעיל' – לכאורה קושיה על דבריו, שהרי כאן הוא נאמר בבניין קל! [שאלה זו מתעוררת גם ממקומות נוספים בהם נאמר שורש זה בבניין קל, כגון בתחילת פרשת תולדות, "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק" (בראשית כה, כא).]

ב. בהנחה שיש הבדל מסוים בין שני הבניינים – קשה, מדוע משה לא עושה בדיוק כמו שאמר?

הראב"ע מתייחס להבדל בין הבניינים, ולדבריו אין הבדל במשמעות השורש בשני הבניינים:

"יש מלות בלשון הקדש שהן שוות בטעם, והם משני בנינים, מהקל ומהכבד, כמו "ויעתר אל ד'", "והעתרתי אל ד'" (שמות ח, כה)... ואלה המלות שהן ככה, מועטות הן במספר."

מובן שלפי דבריו אין מקום לשאלה השנייה, כי אין הבדל בין שתי הצורות.

אך לכאורה דבריו אינם מתאימים לדברי רש"י לעיל, שממש הבדיל בין משמעויות הבניינים. ואכן, רש"י על פסוק זה מתייחס לשינוי הבניין ומבאר:

"נתאמץ בתפלה. וכן אם בא לומר 'ויעתיר', היה יכול לומר, ומשמע וירבה בתפלה, וכשהוא אומר בלשון 'ויפעל', משמע וירבה להתפלל".

מבאר רש"י, כאשר השורש ע'ת'ר' נאמר בבניין הפעיל, הריבוי שבשורש ע'ת'ר' מתייחס למושא – לכמות התפילות. אך שורש זה יכול להיאמר גם בבניין קל, ואז מתייחס הריבוי להשקעתו ומאמציו של המתפלל שתפילתו תתקבל. הריבוי בבניין זה, לפי רש"י, אינו בכמות התפילות אלא באיכותן, וכמו שמבאר המהר"ל ב'גור אריה' (בפסוק ה), שבתפילה זו משה רבנו 'נתאמץ בכוונה יתירה'.

אמנם, רש"י לא מתייחס לשאלה השנייה, מדוע משה רבנו עתר ולא העתיר.

למעשה, יש מקום לשאול גם בפעם הראשונה, במכת הצפרדעים, שם נאמר שבפועל משה צעק אל ד' - מדוע לא העתיר, לאחר שאמר לפרעה שיעתיר, כבקשתו?

אולי ניתן ליישב, שודאי כוונת פרעה היתה לבקש שיתפלל עליו גם תפילות רבות, אם צריך, עד שהצפרדעים והערוב ייעלמו, ומשה אמר לו שהוא מוכן לעשות כך. אך למעשה, הוא לא היה צריך להעתיר בתפילות, כי ד' קיבל את בקשתו מיד, ולכן לא היה צורך להרבות בתפילות.

אך אם כך – מדוע כן היה צריך משה רבנו להתאמץ בתפילתו שיסורו  הערוב והארבה?

הריב"א ורע"ב (בפירושו לתורה 'עמר נקא') מבארים, שדווקא ביחס למכות ערוב וארבה נאמר שמשה רבנו עתר בתפילתו, כיוון שהוא ביקש לא רק שהמכות ייפסקו, אלא גם שלא יישארו במצרים, כיוון שהמצרים יכולים להנות מעורות הערוב ומבשר הארבה. הם מצטטים כלל שד' נותן אך לא לוקח בחזרה (מקורו בגמ' בחולין ס ע"א), ולכן הייתה זו בקשה מיוחדת שהיה צריך להתאמץ שתיענה.

  מתאימה מאד להבנה זו, דרשת חז"ל שמבארת שתפילת הצדיקים נמשלה לעתר (קלשון. אולי נקרא כך כיוון שהוא 'תופס' הרבה תבואה יחד), מצד גודל פעולתה של התפילה בהשפעתה על המציאות:

'למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר? מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות' (יבמות סד ע"א, סוכה יד ע"א).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.