הסיבה שבת פרעה קוראת למשה בשמו זה, מפורשת בפסוק (שמות ב, ו):

"וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ".

מה משמעות המילה 'משיתיהו', שעל שמה נקרא משה? נתבונן בפירוש רש"י לשורש זה.

  תחילה מביא רש"י את תרגום אונקלוס, שמתרגם את המילה 'משיתיהו' ל'שחלתיה' ("וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" - 'ואמרת ארי מן מיא שחלתיה'), ומבאר רש"י שכוונת אונקלוס שפירוש מ'ש'ה' הוא לשון הוצאה, שכן 'שחלתיה' הוא לשון הוצאה, כמו 'הוצאתיו'. רש"י מביא דוגמה למשמעות שורש זה בארמית, מביטוי שנזכר בגמ' 'כמשחל ביניתא מחלבא' (כהוצאת שערה מחלב).

  לאחר מכן, מביא רש"י את פירושו של מנחם למשמעות העברית של פועל זה: 'ובלשון עברי משיתהו לשון הסירותיו, כמו  "לֹא יָמוּשׁ [סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ]" (יהושע א ח), "[וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה] לֹא מָשׁוּ [מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה]" (במדבר יד מד), כך חברו מנחם.' בהמשך מגדיר רש"י שלפירוש זה המילה 'משיתיהו' היא 'ממחברת מש, וימוש'.

  רש"י חולק על פירוש זה, שכן אם היה מגזרת מ'ש', היה צריך להכתב או בתוספת ה', 'המישותי(הו)', כמו שמגזרת ק'מ' אומרים 'הקימותי', ומגזרת ש'ב' אומרים 'השיבותי' - או ללא י' לאחר הש', 'משתיהו', כמו שנאמר בזכריה "וּמַשְׁתִּי [אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד]" (זכריה ג, ט)[1].

  לכן מבאר רש"י ששורש 'משיתיהו' הוא מ'ש'ה', שמשמעותו הוצאה, ומביא מקום נוסף שמצינו פועל זה, בספר שמואל: "יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים" (ש"ב כב, יז). כחיזוק לכך מביא רש"י דוגמאות של שורשים נוספים שמסתיימים באות ה', וכאשר מטים אותם באה האות י' במקום האות ה', כגון ב'נ'ה' – בניתי, פ'נ'ה' – פניתי, וכדו'.

  כאן המקום לשאול 'שאלת תם' – מה זה משנה אם השורש הוא מ'ש' או מ'ש'ה', האם יש הבדל משמעותי ביניהם? לכאורה משמעות שניהם היא אותה משמעות של הוצאה והסרה, ואם כן רש"י כאן נכנס לסוגיה לשונית, שאין לה נפקא מינה להבנת הפסוק. זו לא קושיה, כמובן; אדרבה, יש כאן מקום לימוד כמה חשוב להבין כל מילה מהו שורשה המדויק, אף אם זה לא משפיע על משמעות המילה.

  אך כאשר מתבוננים היטב בלשון רש"י, נראה שרש"י מסביר את השורש מ'ש' במובן הסרה, ואת השורש מ'ש'ה' במובן של הוצאה[2]. כנראה זה כיוון להבין את ההבדלים ביניהם. ננסה להבין מה משמעותו המיוחדת של כל שורש.

1. נפתח בשורש י'צ'א', שהוא אולי המוכר והנפוץ מבין כולם. שורש זה משמש בדרך כלל לתאר יציאת דבר ממקום. יעקב יצא מבאר שבע, המלאכים הוציאו את לוט, משה רבנו הוציא את ידו מחיקו, ועוד.
2. מה מייחד את השורש ס'ר'ה'? נתבונן בדוגמאות מהתורה. נח הסיר את מכסה התיבה; יעקב הסיר את הטלאים הנקודים; פרעה הסיר את טבעתו מעל ידו; הערוב סר מפרעה ומעבדיו.

אם נעשה ניסוי, וננסה להחליף את הפעלים הללו אחד בשני, נרגיש מיד שזה 'לא מתאים'. מדוע?

היציאה וההוצאה, הן של דבר אחד מתוך דבר אחר, כללי ומקיף יותר.

ההסרה, לעומת זאת, מתייחסת להפסקת חיבור חיצוני שבין דבר אחד לאחר. בדרך כלל מסירים את הדבר החיצוני מהדבר העיקרי, שהחיצוני היה סמוך ומחובר אליו באופן מסוים. לכן הסרה רוחנית היא סטיה מהדרך המבוקשת (כמו ב"וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", או "וסרתם מן הדרך"). כמדומני שהדבר בא לידי ביטוי בלשון המדוברת כיום. מתי משתמשים בפועל הסרה? חשבתי על שתי דוגמאות – מסירים את הלכלוך מהבגד, או מסירים את המפה מהשולחן.

כעת נתבונן בשורשים מ'ש' ומ'ש'ה':

3. את השורש מ'ש', הסביר רש"י (ע"פ מנחם) מלשון הסרה. שתי הדוגמאות שהביא רש"י למשמעות זו, הן "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", ו"ארון ד' ומשה לא משו מקרב המחנה". בשני המקומות הפסוקים מדגישים את שלילת ה'מישה', ובאים לחדד את החיבור המבוקש: אצל יהושע, להגות בתורה יום ולילה, ובחטא המעפילים, את החטא של המעפילים שלא נשארו יחד עם הארון שהיה במחנה ולא סר ממנו.
4. את השורש מ'ש'ה', מסביר כאמור רש"י מלשון הוצאה.

אם כנים דברינו, נראה שרש"י מסביר שהוצאתו של משה איננה 'הסרתו' מן המים, כיוון שהסרה מבטאת פועל שמטפל בדבר העיקרי, ממנו מסירים את הדברים המצורפים אליו. מי שעסוק בניקוי של בריכת מים, ומוציא את הלכלוכים שצפים בה – ניתן לומר שהוא מסיר אותם מהמים. אך כיוון שבת פרעה לא עסקה בניקוי היאור אלא בהצלת משה, השורש המתאים יותר לבטא זאת הוא מ'ש'ה' מלשון הוצאה.

אך למען האמת, יש להוסיף את הדבר הפשוט מסברה, שאף שרש"י מבאר את השורשים מ'ש' ומ'ש'ה' ע"י השורשים ס'ר' וי'צ'א' – נראה שלכל שורש ישנה משמעות ייחודית. כמו ששורש מ'ש' שונה מהשורש מ'ש'ה', כך שונה כל אחד מהם מהשורש הדומה לו במשמעותו: מ'ש' שונה מס'ר'ה', ומ'ש'ה' שונה מי'צ'א'.

אולי יש לומר, שהייחודיות של השורשים מ'ש' ומ'ש'ה', (וזו גם הסיבה לכך שלשניהם יש אותיות משותפות, מ' וש') היא שהם מתייחסים לחיבור הדוק, באופן יחסי, שיש קושי בהסרה ובהוצאה של האחד מהשני. מתאים לכך ביאורו של הרש"פ להבדל בין שורש ס'ר' לשורש מ'ש', שמ'ש' מבטא ניתוק קל, וכאשר אומרים על דבר שלא מש הכוונה שהוא נשאר מחובר לגמרי, ואילו הסרה מתייחסת להסרה גמורה, אך ניתוק קל או זמני לא נחשב הסרה.

עד כאן עסקנו בזיהוי שורש המילה 'משיתיהו' ובירור משמעותו.

אך יש להעיר עוד שתי הערות לשוניות, שעסקו בהן המפרשים:

א. מדוע אומרת בת פרעה 'משיתיהו' ולא 'משיתיו' (כמו שנאמר לדוגמה 'עשיתיו' ולא 'עשיתיהו')?

יש להעיר שמצינו עוד מקומות שנאמר כן, כמו לדוגמה 'ילידתיהו', "אם אנכי ילדתיהו", ולא נאמר 'ילידתיו'.

בפסיקתא ענו בדרך הדרש:

נמשכה אמת בת פרעה ששים אמות, וראיה לדבר כי מן המים משיתיהו, יכול היה לומר כי ממים משיתיו, הוסיף הכתוב נו"ן ממן, וה"א המים. וה"א מן משיתיהו, נו"ן וה"א ה"א, הרי ששים:

ב. מדוע משה נקרא כך, הרי לכאורה היה ראוי לקרותו משוי?

בשאלה זו עסקו מפרשים רבים. ניתן לחלק את תשובותיהם לשני חלקים: על שם העבר (או ההווה) ועל שם העתיד.

על שם העבר –

1. במדרש הגדול נאמר: אלא קראתו משה אמרה הוא מָשָה עצמו, כלומר זכותו גרמה לו להנצל.

על שם העתיד –

1. שיוציא את ישראל ממצרים

פסיקתא (וכעי"ז ב'שכל טוב', 'מדרש הגדול', חזקוני, ספורנו):

משוי היה ראוי לומר, שהרי משה משוי היה, אלא על שם ישראל שהוא משה אותם והוציאם ממצרים, שנאמר והוצא את עמי בני ישראל (שמות ג י), וכתיב ויסע משה את ישראל מים סוף (שם טו כב), לכך נקרא שמו משה שהוא משה אחרים, וכן הנביא אומר ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלם מים וגו' (ישעיה סג יא):

2. שעתיד להוציא מים לישראל

הדר זקנים (וכ"ה במושב זקנים ובריב"א):

וי"ל הכי משמע ותקרא שמו משה ע"ש שעתיד ללקות במי מריבה. והתם היה מושה מים לאחרים:

ג. הערה נוספת היא העדר האות י' השניה במילה 'משיתיהו', דכתיב 'משיתהו'. אמרו במדרש הגדול: משיתהו כתיב. אמרה רבון העולמים אתה משיתהו לא אני.

[1] היה מקום להקשות על פירושו של מנחם באופן נוסף: הרי צורת היחיד של פועל זה, היא מש, כמו ימוש, כפי שהביא מנחם עצמו. פועל זה מתייחס לדבר המוסר, ובלשון הראשונים פועל עומד: הארון לא מש, פירושו שהארון לא סר, ולא שהארון לא הסיר, וכן לגבי ספר התורה. והרי בפסוק שלנו בת פרעה הוציאה את משה, ולא ניתן לפרש כך!

הסיבה שרש"י לא הקשה זאת, היא כיוון שמצינו פעם אחת שפועל זה משמש גם כפועל יוצא, בפסוק "ומשתי את עוון הארץ ההיא" שמביא רש"י, וכפי שכתבו המפרשים שם, ולכן אין זו קושיה על פירוש מנחם.

[2] ויש לעיין לפי זה, האם פירוש אונקלוס הוא דווקא כרש"י, שכן גם בו כתב רש"י לשון הוצאה.

לענ"ד נראה שבשלב זה רש"י לא התכוון לבאר שמשמעות המילה היא הוצאה יותר מאשר הסרה, אלא רק לבאר את המשמעות באופן כללי. והראיה לכך, שכן גם בדוגמה שרש"י מביא, ניתן להבין שהמילה 'משחל' היא הסרה, ואדרבה, לענ"ד היא אפילו יותר מתאימה שם ממשמעות ההוצאה, וכפי שיתבאר.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.