חציה השני של פרשת 'יתרו', עניינו "מעמד הר סיני" ו"מתן תורה". לכן קוראים אותו בציבור לא רק בשבת אלא גם בחג השבועות, זמן מתן תורתנו.
"וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (שמות כ, א), הוא הפסוק הקודם לעשרת הציוויים שציווה ה' את בני ישראל בהר סיני, הידועים לנו בשם "עשרת הדברות". במקומות שונים בתנ"ך מדובר על "עשרת הדברות" אך כינויים בכל מקום הוא 'דברים' ולא 'דברות'. בפרשת 'כי תשא' נזכרים "הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים..." (שמות לד, א). ובהמשך מצורף ל"דברים" מספר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים" (שם, כז-כח). כינוי זה נזכר שוב גם בפרשות 'ואתחנן' ו'עקב' (דברים ד, יג; י, ד).
והנה, אף על פי שהכינוי 'עשרת הדברות', אינו נזכר בכל התנ"ך, טבעו חז"ל את הביטוי הזה והשתמשו בו במקומות רבים מאוד. והלא דבר הוא: מה ראו על ככה, לשנות את הכינוי מ'עשרת הדברים' ל'עשרת הדברות'?
'דברים' היא צורת הריבוי של שם העצם 'דָּבָר', שהוא כינוי כללי המתאים לכל דבר, מוחש או מופשט. כך לדוגמה נאמר בתנ"ך פעמים רבות "אחר (או אחרי) הדברים האלה", כאשר 'הדברים האלה' כוללים אירועים שונים. המשמעות הכוללת של 'דבר' – 'דברים' ניכרת במיוחד בפסוקים כמו "לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר" (בראשית יט, כב), ו"לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר" (דברים ב, ז), שבהם המילה 'דבר' מתייחסת לכל משהו, כפי שבעגה של ימינו היינו אומרים: 'שום דבר'.
לעומת 'דבר' –'דברים', דברות היא צורת הריבוי של שם העצם 'דִּבֵּר'. למעשה, לא רק הצירוף 'עשרת הדברות' אינו מצוי בתנ"ך, אלא גם שם העצם 'דִּבֵּר'[1] או 'דִּבְּרוֺת', מצוי רק בלשון חז"ל. אולי הסיבה לכך היא ש'דִּבֵּר' הוא גם 'פועל' שימושי, משורש ד'ב'ר'. לדוגמה, "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו" (בראשית יב, ד). שם העצם דִּבֶּר, המציין תוכן של דיבור כלשהו, נגזר מן הפועל בבניין פיעל: 'דיבר'. לכן הדברים שד' דִּבֵּר בהר סיני, כמו שמפורש בפסוק הנ"ל, "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" נקראו בפי חז"ל 'עשרת הדברות'.
ניתן להציע לפי מה שהתבאר, שהסיבה שבחרו חז"ל בכינוי 'עשרת הדברות', היא שהכינוי 'עשרת הדברים' לא מלמד כלל במה מדובר, אפילו לא באיזה סוג דברים. אמנם בתורה עצמה, ההקשר של הפסוקים לא מותיר מקום להסתפק כלל מה הם 'עשרת הדברים' המדוברים, אך בתור מושג כללי, מתאים יותר הכינוי 'עשרת הדברות', שמשמעותו עשרה דברים שדוברו, מה שכבר נותן כיוון להבנה במה מדובר.
עוד יש לומר, שהכינוי 'דִּבְּרוֺת', רומז שיש מישהו שדיבר את הדברים, וחז"ל העדיפו להדגיש
שד' הוא מקור הדברים הללו. ואולי יש להוסיף שכינוי זה מעורר גם את זיכרון גודל מעמד הר סיני,
שבו ד' דיבר עם כל ישראל, כפי שהשתמשו חז"ל בביטוי זה גם בתפילת ראש השנה בברכת שופרות: 'ותשמיעם את הוד קולך ודברות קדשך מלהבות אש'.
בספר תשב"ץ קטן (לר' שמשון בן צדוק, תלמיד המהר"ם מרוטנבורג), סימן תסה, ניתן טעם נפלא לכינוי 'עשרת הדברות' (החיד"א הביאו בקצרה ב'דבש לפי' בערך 'דברות'):
מה דאנו אומרים עשרת הדברות ולא עשרת הדברים, לפי ש'דברות' עולה בגימטריא תרי"ג מצות חסר אחת, היא יראת ה' ששקולה כנגד כולם ועל האדם לעשות ולא מן המקום דכתיב "מה ד' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה..." [נראה שטעמו מבוסס על רעיון מפורסם שמצוי כבר אצל הקדמונים, שכל המצוות כלולות בעשרת הדברות.]
לפי ההסבר השני שהצענו, מתבאר היטב, מדוע מצוות 'יראת ד'', אינה כלולה בדברות, כי המילה 'דברות' מדגישה את המקור האלוקי של יתר המצוות, והיא בלבד צריכה לנבוע רק ממקור האדם שמקיימה.
הערה: לא ביררנו את הקשר בין 'דָבָר' לשורש ד'ב'ר'. אי"ה נעסוק בכך באחת הפרשות בעתיד.
[1] (ולא 'דִּבְּרָה'. ההוכחה לכך היא שנאמר 'עשרת הדברות', ולא 'עשר הדברות'. ועוד, המילה 'דיבר' מצויה במקומות רבים בדברי חז"ל, ובשום מקום לא נאמר 'דברה'. אמנם הסיומת 'ות' מצויה יותר למילים בל"נ, אך ישנן דוגמאות רבות למילים בל"ז שצורת הריבוי שלהן היא
מסתיימת ב'ות', כגון: אבות, מזבחות, שולחנות, כיסאות. )
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
