הקדמה: דברי רש"י על ברית המילה במצרים
בפרשת בא נאמר: "ויאמר ד' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר... דברו אל כל עדת ישראל לאמר: בעשֹר לחֹדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבֹת, שה לבית" (יב, א-ג). אחר כך (בפסוק ו) נאמר: "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחֹדש הזה, ושחטו אֹתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים".
כתב שם רש"י (בפסוק ו): "והיה לכם למשמרת - זה לשון ביקור, שטעון ביקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה. ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא צוה כן בפסח דורות[1]? היה ר' מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר: 'וָאֶעֱבֹר עליך וָאֶראֶך והנה עִתֵּך עת דֹדים' (יחזקאל טז, ח) - הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר: 'ואת עֵרֹם ועֶרְיָה' (שם, ז), ונתן להם שתי מצוות, דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר: 'מתבוססת בדמיך' (שם, ו) - בשני דמים[2]. ואומר: 'גם את בדם בריתך שִלַחתי אסיריך מבור אין מים בו' (זכריה ט, יא)[3]. ולפי שהיו שטופין בעבודה זרה, אמר להם: 'משכו וקחו' (לקמן פסוק כא) - משכו ידיכם מעבודה זרה, וקחו לכם צאן של מצוה".
דברי רש"י הללו מקורם במכילתא (פסחא פרשה ה), מלבד המילים "שמלו באותו הלילה" שאינן כתובות שם[4], ומאמר זה יעסוק בשתי שאלות:
- המכילתא שאלה: "מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא צוה כן בפסח דורות"? וענתה רק על חלק מהשאלה: מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו, מה שלא צוה כן בפסח דורות, אך היא לא ענתה על החלק השני שבשאלה: מדוע הקדים לקיחתו לשחיטתו דווקא ארבעה ימים!
- רש"י כתב שבני ישראל מלו בלילה, וקשה שהרי מילה בלילה פסולה (יבמות עב ע"א וע"ב)!
א. מדוע הקדים לקיחתו לשחיטתו דווקא ארבעה ימים?
כאמור, המכילתא שאלה: "מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא צוה כן בפסח דורות"? וענתה רק על חלק מהשאלה: מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו, מה שלא צוה כן בפסח דורות, אך היא לא ענתה על החלק השני שבשאלה: מדוע הקדים לקיחתו לשחיטתו דווקא ארבעה ימים!
נאמרו על כך שני הסברים:
1. הסבר ה"באר בשדה"
כתב ה"באר בשדה"[5]: "המפרשים הוקשה להם: למה לא כתב רבנו [את פירושו] זה [של הקדמת לקיחת השה ארבעה ימים לפני שחיטתו כדי להתנתק מעבודה זרה] לעיל בפסוק 'בעשר לחדש הזה' (יב, ג)[6]?
ותו קשיא להו: דאכתי מאי טעמא הקדים לקיחתו דווקא ארבעה ימים?
ולעניות דעתי דחדא מתרצת חברתה. דאי כתב 'למה הקדים לקיחתו' לעיל, בפסוק 'בעשר לחדש הזה', לא היה מתרץ מידי על חשבון ארבעה ימים. אבל השתא, דכתב: 'והיה לכם למשמרת - זה לשון ביקור, שטעון ביקור ממום ארבעה ימים', אם כן היינו טעמא שהקדים חשבון ארבעה ימים. אלא שלביקור לחודיה היה אפשר לבקר בעדר איזה טלאים, ויקחוהו ביום י"ד, אבל מטעם שלא היה בידם מצוות להיגאל הוצרך שיהיה הלקיחה מקודם, והקדים חשבון ארבעה ימים כדי לבקרהו ממום גם כן, שצריך ארבעה ימים".
דהיינו: הביקור צריך להיות ארבעה ימים לפני השחיטה, אלא שלדורות אין צריך לקחת את השה ארבעה ימים לפני השחיטה, אלא מספיק שהמוכר יבקר את כל טלאיו ארבעה ימים קודם יום י"ד, והקונים יקנו ביום י"ד. אבל כיון שד' רצה לזכות את בני ישראל במצרים במצוה נוספת של לקיחת השה, ציווה על לקיחתו דווקא ארבעה ימים קודם, מפני שאז בלאו הכי צריך לבקרו.
2. הסבר בעלי התוספות
הסבר אחר כתב בספר "מושב זקנים"[7]: "פירש רש"י: 'מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים? מאי שנא מפסח דורות? אמר ר' מתיא בן חרש' וכו'. כלומר: באותו פסח היו ישראל עסוקים בשתי מצוות: דם מילה ודם פסח... ואם כן צריך על כל פנים להקדים כאן לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, לפי שהוצרכו להיות טרודים שלושה ימים במצות המילה, כמו שנאמר: 'ויהי ביום השלישי בהיותם כֹאבים' (בראשית לד, כה), וברביעי שהיה ערב פסח נתעסקו בשחיטת פסחיהם, לכן הקדים בפסח מצרים לקיחה לשחיטה ארבעה ימים, מה שאין כן בפסח דורות".
כעין זה כתבו בקיצור גם ב"דעת זקנים מבעלי התוספות" (יב, ג): "צריך ליתן טעם למה מקחו מבעשור? ואומר רש"י שיתעסקו בברית מילה ובדם פסח ארבעה ימים. ומקשים: ארבעה ימים למה? ואומר הרב יצחק מאיבר"א כדי שימולו, וישהו שלושה ימים אחר המילה קודם שיצאו לדרך".
כלומר: כיון שאחרי המילה צריכים לנוח שלושה ימים, וביום י"ד היו בני ישראל צריכים לשחוט את פסחיהם, וביום ט"ו לצאת לדרך, צוה הקב"ה שבני ישראל יקדימו ויקחו את השה כבר בעשור לחדש, כדי שלמחרת ימולו את עצמם, ינוחו שלושה ימים, יקריבו את קרבן הפסח בי"ד ויצאו לדרך בט"ו[8].
ב. באיזה לילה מלו?
בעלי התוספות בספר "הדר זקנים" הסבירו מה כוונת רש"י באומרו "שמלו באותו הלילה": "מה שפירש הקונטרס 'שמלו עצמן אותו הלילה' רצונו לומר אותו לילה שלקחו הפסח, דהיינו מבעשור. והא דקדמו ארבעה ימים קודם יציאתם - לפי שישהו שלושה ימים מצאת בדרך, משום דאיכא סכנה ממילתם".
גם רבנו עובדיה מברטנורא כתב כעין זה וביתר ביאור: "שנימולו באותו לילה של לקיחה, דאין לפרש באותו הלילה של שחיטה, שהרי לבוקר יצאו, והא איכא סכנה לצאת לדרך [אחרי המילה] עד שלושה ימים, כדפירש רש"י בפרשת 'ואלה שמות' [(ד, כד) שלכן לא מל משה רבנו את בנו כשהלך ממדין למצרים]". וכן כתבו מפרשים נוספים[9].
אבל המפרשים הללו לא הסבירו כיצד יתכן שמלו בלילה והרי מילה בלילה פסולה!
עוד יש להקשות על דבריהם, שבספר יהושע (ה, ב) על הפסוק "בעת ההיא אמר ד' אל יהושע עשה לך חרבות צרים ושוב מֹל את בני ישראל שנית" כתב רש"י: "שנית - שמלו כבר בליל צאתם ממצרים"!
מפורש אם כן ברש"י שמלו בליל צאתם ממצרים - בלילה שאחרי השחיטה, ולא בלילה שאחרי הלקיחה[10]!
ג. כיצד יתכן שמלו בלילה?
רש"י כתב שבני ישראל מלו בלילה, וקשה שהרי מילה בלילה פסולה (יבמות עב ע"א וע"ב)!
1. הסבר ה"משכיל לדוד"
ה"משכיל לדוד" כתב שכוונת רש"י לליל יציאתם ממצרים. אמנם לפי זה קשה הקושיה שהקשו המפרשים שסכנה לצאת לדרך מיד אחרי המילה.
אכן הרגיש ה"משכיל לדוד" בקושיה זו, והוסיף והקשה על פירושו ארבע קושיות נוספות:
- מדוע לא ציווה ד' שימולו כבר בעשור?
- מילה צריכה להיעשות ביום, ולא בלילה (יבמות עב ע"א וע"ב)!
- ליל ט"ו היה יום טוב, ומילה שאינה בזמנה אינה דוחה יו"ט (שבת קלב ע"ב)!
- שחיטת הפסח לערלים פסולה (פסחים פ"ה מ"ג), וכיון שבני ישראל היו ערלים בשעת השחיטה, שהרי מלו רק בלילה, הרי שהקרבן היה פסול!
תירץ ה"משכיל לדוד" את כל קושיותיו על פי המדרש בשמות רבה (יט, ה), שהוא מקורו של רש"י לכך שבני ישראל מלו בלילה, וכך נאמר שם:
"ורבותינו אמרו: לא בקשו ישראל למול במצרים, אלא כולם בטלו המילה במצרים, חוץ משבטו של לוי, שנאמר: 'וללוי אמר תמיך ואוריך' (דברים לג, ח), למה? 'כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו' (שם, ט) - במצרים. והיה הקב"ה מבקש לגאלן, ולא היה להם זכות. מה עשה הקב"ה? קרא למשה ואמר לו: 'לך ומהול אותם'. ויש אומרים שם היה יהושע שמל אותם, שנאמר: 'ושוב מֹל את בני ישראל שנית' (יהושע ה, ב). והרבה מהן לא היו מקבלים עליהם למול. אמר הקב"ה שיעשו הפסח. וכיון שעשה משה את הפסח, גזר הקב"ה לארבע רוחות העולם, ונושבות בגן עדן. מן הרוחות שבגן עדן הלכו ונדבקו באותו הפסח, שנאמר: 'עורי צפון ובואי תימן' (שיר השירים ד, טז), והיה ריחו הולך מהלך ארבעים יום. נתכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו לו: 'בבקשה ממך, האכילנו מפסחך', מפני שהיו עייפים מן הריח. היה אומר הקב"ה: 'אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין', שנאמר: 'ויאמר ד' אל משה ואל אהרן: זאת חקת הפסח' וגו' (שמות יב, מג-מח). מיד נתנו עצמן ומלו, ונתערב דם הפסח בדם המילה, והקב"ה עובר ונוטל כל אחד ואחד, ונושקו ומברכו, שנאמר: 'ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך' וגו' - חיי בדם הפסח, חיי בדם מילה".
על פי המדרש הסביר ה"משכיל לדוד" שהציווי היה שבני ישראל ימולו בעשור, כדי שביום י"ד, שבו צריכים לשחוט את הפסח, הם כבר יהיו בריאים, כמו שהתבאר בפ"ד. ואכן חלק מבני ישראל מלו בעשור לחודש, כפי שעולה מלשון המדרש: "והרבה מהן לא היו מקבלים עליהם למול", ולא כתוב: "ולא היו מקבלים עליהם למול", משמע שהיו גם כאלה שהסכימו למול. וכאשר הגיע יום י"ד, שבו שחטו את הפסח, היו בכל חבורה מולים וערלים, ושחיטת הפסח על חבורה שיש בה גם מולים וגם ערלים כשרה (פסחים פ"ה מ"ג). ובכך ענה ה"משכיל לדוד" על השאלה הראשונה והרביעית.
על השאלה שהיתה סכנה לצאת דרך אחרי המילה כתב ה"משכיל לדוד" שד' עשה להם נס והם התרפאו מיד, ולא הסתכנו בהליכתם במדבר[11]!
על השאלות השניה והשלישית כיצד יתכן שמלו בלילה, והרי מילה בלילה פסולה, וכן מילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב, כתב ה"משכיל לדוד" שאין הכוונה שמלו בלילה, אלא מעט קודם צאת הכוכבים[12].
אבל אחרונים רבים העירו שמלשון המדרש ורש"י משמע שהמילה היתה בלילה ממש, ולא לפני צאת הכוכבים[13], ולכן כתבו שאף על פי שהיה יום טוב והיה לילה, הקב"ה ציווה למשה שימולו, והיתה זו הוראת שעה[14].
עוד כתב "אור החיים" הקדוש (יב, מג) "קשה לדברי המדרש: איך יכול ליתן להם מפסחו? והלא אין הפסח נאכל אלא למנוייו"!
ותירץ: "ואולי שאמר להם כן כדי שימולו, וכשימולו יהיה כמו כן פסחיהם כפסחו של משה מבושם". כלומר: כאשר בני ישראל מלו את עצמם הם זכו שגם פסחיהם יהיו מבושמים בריח גן עדן, כמו פסחו של משה רבנו[15]!
2. מנין למד המדרש את דבריו?
יש לשאול: היכן מצא המדרש רמז לכך שרבים מבני ישראל מלו רק באותו הלילה ולא קודם לכן?
כתב "אור החיים" הקדוש (יב, מג): "ויאמר ד' וגו' זאת חקת הפסח - קשה: למה לא אמר 'דבר אל בני ישראל', כסדר האמור בכל מצוה ומצוה?
...וראיתי מדרש רבותינו (שמות רבה יט, ה) שהוציא ד' רוח מגן עדן. ובישם פסחו של משה, ונתקבצו כל ישראל ואמרו לו: 'משה רבנו, בבקשה האכילנו מפסח שלך'. אמר להם: 'אם אין אתם נימולים אין אתם אוכלים', דכתיב: 'זאת חקת הפסח' וגו'. מיד נתנו עצמן ומלו וכו' עד כאן. הנה לפי מדרש זה לא קשה למה לא אמר 'דבר' וגו' או 'לאמר', כי פרשה זו למשה ולאהרן נאמרה, וצוה אותם: 'כל בן נכר' וגו', ואחר שבאו ישראל לצד אכילת פסחו של משה המבושם מלו עצמם.
...וראיתי ראיה לדברי המדרש שלא רצו למול, ממה שאמר ביחזקאל (כ, ח): 'וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי וגו', ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים', הרי שלא קבלו עשות מצוותיו יתברך".
אם כן לפי "אור החיים" הקדוש רמוז ענין זה שבני ישראל לא רצו למול גם בכך שלא כתוב בתחילת הציווי "דברו אל בני ישראל", או "ויאמר ד' אל משה ואהרן לאמר", מפני שאכן בשלב ראשון לא נצטוו משה ואהרן לומר לבני ישראל שערל ובן נכר אסורים באכילת פסח, מפני שאז רצה ד' שבני ישראל יעשו את הפסח אף על פי שהיו ערלים, וכן הדבר רמוז בספר יחזקאל.
עוד נראה שהדבר רמוז במיקומו של הפסוק "וכל ערל לא יאכל בו" (יב, מח), שכתוב בפרשת "זאת חקת הפסח", המופיעה לאחר יציאתם ממצרים, אף על פי שהיה מתאים שהוא יכתב עם כל דיני פסח, בחלק הראשון של הפרק (פסוקים א-כה), אלא שנרמז בכך שבשלב יותר מאוחר אמר להם משה את ההלכה "וכל ערל לא יאכל בו", ואז מלו את עצמם.
יש לציין שרש"י כבר התיחס לשאלה מתי נאמרה פרשה זו וכתב: "זאת חקת הפסח (יב, מג) - בארבעה עשר בניסן נאמרה פרשה זו". הרמב"ן שם הביא את לשון רש"י וכתב: "וכן הדבר, שהרי כתוב בסופה (פסוק נ): 'ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ד'', ללמד עליהם שנימולו הם ועבדיהם".
אבל שאל הרמב"ן: "ואם כן היה בדין להקדים הפרשה הזאת קודם 'ויהי בחצי הלילה' (לעיל פסוק כט)"!
תירץ הרמב"ן: "אבל הטעם, כי פרשת 'החדש הזה לכם' נאמרה בראש חדש, ובו ביום מיד עשה משה שליחותו, 'ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם' (פסוק כא), צוה אותם בחקת הפסח, והבטיחם שיגאלו בליל חמשה עשר, והם האמינו, 'ויקוד העם וישתחוו' (פסוק כז). וסמך הכתוב לזה 'ויהי בחצי הלילה' (פסוק כט) לומר שקיים להם הבטחתם, וכשהשלים זה חזר לענין ראשון להשלים חקת הפסח"[16].
אם כן לפי הרמב"ן רצתה התורה לסיים את ענין הפסח, מציווי ד' למשה ואהרן, דרך ציווי משה ואהרן לבני ישראל, עד עשיית בני ישראל את המצוה וגאולת ד' את ישראל. אבל עדיין אין הדבר מובן מספיק, שהרי גם האמור בפסוקים מג-מח שייך לדיני הפסח, ואף פותח במלים: "זאת חקת הפסח". וכשם שנאמרו שאר דיני הפסח למשה ואהרן בראש חדש, ומשה ואהרן אמרום אז לבני ישראל, כך היה מתאים לכאורה שגם דינים אלו יאמרו אז! אלא שהדבר רומז שבני ישראל לא רצו למול את עצמם, ורק לאחר עשיית הפסח הם מלו את עצמם.
3. מה בא המדרש ללמדנו?
כבר כתבה המכילתא שכיון שהקב"ה רצה לגאול את ישראל מכח השבועה שנשבע לאברהם אבינו, ורצה שיהיו בידם מצוות[17], הוא ציוה אותם במצוות הפסח והמילה. המדרש חידש שכיון שבני ישראל לא הסכימו לקיים את מצוות המילה, הקב"ה הכריח אותם לקיימה על ידי ריח הבשר שעלה באפם, ואף התיר להם לקיים את המצוה בזמן שבדרך כלל לא ניתן לקיים אותה - בלילה וביום טוב, ובסוף גם עשה להם נס, שהתרפאו מיד! כל זאת כדי שיוכלו להיגאל. אחר כל זאת עוד נישק הקב"ה ובירך כל אחד מישראל, אף על פי שאותם אנשים לא הסכימו לפני כן לשמוע בקול ד' ולמול את עצמם, ואף על פי שידעו שבכך תלויה גאולתם של ישראל! כמה אוהב הקב"ה את בני ישראל שמקיימים מצוות, אף אם אין הקיום לשם שמים, אלא מתוך הכרח חיצוני!
אך לכאורה המדרש קשה: הרי בני ישראל לא נימולו לשם מצוה, אלא רק לשם אכילה מבשר הפסח, וכיצד יתכן שעל כך נאמר: "והקב"ה עובר ונוטל כל אחד ואחד, ונושקו ומברכו"?
כתב ה"יפה תואר" שם: "אף על פי שעל ידי האוכל נימולו! סופן ברצון, ולזה חיבבן ד'. ויתכן שרמז לזה אמר: 'ונתערב דם הפסח ודם המילה', כלומר ששמחו מאד בדם המילה, כמו בדם הפסח שהוא על הגאולה, ולדוגמת זו נתערב זה בזה".
כלומר: בני ישראל הבינו שהקב"ה מכריח אותם לקיים את מצות המילה מרוב אהבתו אותם ורצונו לזכותם במצוה, ולכן שמחו במילה וקיימו אותה לא רק כדי לאכול את הפסח, אלא לשם המצוה.
סיכום
א. על השאלה מדוע נצטוו לקחת את השה דווקא ארבעה ימים לפני שחיטתו נאמרו שתי תשובות:
- כדי שיבקרו אותו ממום ("באר בשדה").
- כדי שיקחו אותו לפני המילה ויהיה להם זמן להירפא מהמילה לפני שחיטת הפסח והיציאה ממצרים (בעלי התוספות).
ב. על השאלה כיצד יתכן שמלו בלילה נאמרו שתי תשובות:
- הם מלו עצמם מעט לפני הלילה ("משכיל לדוד")
האחרונים העירו שהדבר דחוק בלשון המדרש ורש"י.
- אף על פי שמילה פסולה בלילה, כאן ציוה ד' שימולו בלילה, כדי שיזכו לצאת ממצרים ("יפה תואר").
סיום
את הפסוק "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (זכריה ט, יא), שדרשה המכילתא על יציאת מצרים בזכות דם המילה, הסבירו המפרשים על הגאולה העתידה, שכן בפסוקים הקודמים שם נאמר: "גילי מאד בת ציון, הריעי בת ירושלם, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורכב על חמור, ועל עיר בן אתנות. והכרתי רכב מאפרים, וסוס מירושלם, ונכרתה קשת מלחמה, ודבר שלום לגוים, ומשלו מים עד ים, ומנהר עד אפסי ארץ. גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (שם, ט-יא). ופירש רש"י (בפסוק ט'): "הנה מלכך יבוא לך - אי אפשר לפותרו אלא על מלך המשיח, שנאמר בו: 'ומשלו מים ועד ים', ולא מצינו מושל לישראל כזה בימי בית שני".
גם הרד"ק כתב כן והוסיף (בפסוק יא): "גם את - אמר כנגד כנסת ישראל, כמו שאמר על המלך המשיח שיהיה נושע בצדקתו, אמר: גם את תהי נושעת בדם בריתך, והוא דם המילה, שהחזיקו בו ישראל בגלות יותר מכל המצות"[18].
מפורש אפוא ברד"ק שבני ישראל יזכו להיושע מהגלות בזכות מצוות ברית המילה שמקיימים בכל הדורות, ומתוך כך יזכו לראות בביאת המשיח ובשלטון עם ישראל על ארץ ישראל כולה, מנהר מצרים עד נהר פרת, במהרה בימינו, אמן.
[1] "שפסח דורות אף על פי שביקורו קודם ארבעה ימים לשחיטתו, אין לקיחתו אלא כל זמן שירצה" (רא"ם על פי פסחים צו ע"א). כלומר שאפשר שהרועה יבקר את הקרבן ארבעה ימים לפני הקרבתו, והקונה יקנהו בסמוך להקרבה. ויבוארו הדברים ביתר הרחבה בהמשך המאמר.
[2] על היחס בין סדר הפסוקים בנביא לסדרם בדרשת חז"ל שהובאה עיין באלשיך הקדוש.
[3] גלות מצרים התחילה מזריקת יוסף אל הבור שנאמר עליו: "והבור רק אין בו מים" (בראשית לז, כד), ולכן הפסוק "שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" רומז לגלות מצרים.
[4] גם סוף דברי רש"י "ולפי שהיו שטופים בעבודה זרה" וכו' מקורם בדברי המכילתא, אך לא בדברי ר' מתיא בן חרש, אלא בדברי ר' אליעזר הקפר ברבי, החולק על ר' מתיא בן חרש, ואף על פי כן רש"י הביא את דבריו כהשלמה לדברי ר' מתיא בן חרש. ועיין ברא"ם, ב"צדה לדרך", ב"שפתי חכמים" וב"באר יצחק" על רש"י שרש"י למד שר' מתיא בן חרש מסכים לדבריו של ר' אלעזר הקפר ברבי.
[5] רבי בנימין מנחם דאנון, ירושלים תר"ו.
[6] עיין ברא"ם, ב"נחלת יעקב", ב"דברי דוד", ב"שפתי חכמים" וב"משכיל לדוד".
[7] א. קובץ פירושי רבותינו בעלי התוספות (ירושלים תשמ"ב).
ב. הסבר ה"באר בשדה" הוקדם להסבר בעלי התוספות, אף על פי שבעלי התוספות קדמו במאות שנים ל"באר בשדה", מפני שהסבר ה"באר בשדה" מפרש את רש"י מתוך דברי רש"י עצמם, ללא הזדקקות למקורות נוספים, וכן מפני שהסבר בעלי התוספות מתיחס למילה, שבה ממשיך המאמר לדון בפרק הבא.
[8] על תירוצים נוספים לשאלה מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו דווקא ארבעה ימים עיין ב"גור אריה" למהר"ל, ב"צדה לדרך", ב"משכיל לדוד" בתחילת דבריו וב"באר בשדה" על רש"י כאן, וב"שפתי כהן" על התורה כאן בסוף ד"ה "והיה לכם למשמרת" ובד"ה "ובזוהר" ובסוף ד"ה "ובמדרש" (דף לב ע"א בדפיו), וב"דעת מקרא" בסוף פרשת בא "לסכום הפרשה" בד"ה "יש מבעלי אגדה" (עמוד רכט), וב"תורת חיים" על מסכת חולין צב ע"א בד"ה "גפן", ובחיד"א הנ"ל (דף נ ע"א), וב"שערי המועדים" לפסח (לרמ"מ שניאורסאהן) כרך א עמודים ש-שא.
[9] ריב"א בדעת רש"י וכן כתב האלשיך הקדוש, אך לא בהתיחסות לרש"י.
[10] עיין ב"פרדס יוסף" שמות יב, מב שהביא רש"י זה והקשה ממנו על מי שכתב שדברי רש"י "שמלו באותו הלילה" הם טעות סופר ורצה להוכיח זאת מכך שהדבר אינו כתוב במכילתא. ועיין שם ב"פרדס יוסף" שהפנה לדברי ה"משכיל לדוד" ולמקורות רבים נוספים [אך לא הזכיר את התוספות והרע"ב].
[11] א. עיין עוד ב"משכיל לדוד" שם שהאריך בסוגיא זו, ובהגהות היעב"ץ על סדר עולם רבה (פ"ה אות ג) שהאריך בגודל הנס שהיו מסוגלים ללכת מיד אחרי המילה. ועיין עוד ב"כל כתבי חפץ חיים השלם" כרך ג בחלק "דוגמא מנימוקי אבי זצ"ל" סעיף טז (עמוד נ): "בפרשת וירא: 'והנה שלשה אנשים נצבים עליו, וירא וירץ לקראתם' כפל לשון! אבל ידוע דרשתם שהיה איזה ימים אחר שמל עצמו, ונשלח לו אחד מן המלאכים לרפאתו מחוליו. אמנם הרפואה היא לא כרפואת בשר ודם שצריך לתת רטיות וסממנים על מקום האבר הכואב, אלא כיון שהתראה לפניו המלאך הרופא - מיד חזר לבריאותו, עד שהיה בו כח לרוץ לקראתם". ואם כן יש לומר קל וחומר: מה שם "כיון שהתראה לפניו המלאך הרופא - מיד חזר לבריאותו, עד שהיה בו כח לרוץ לקראתם", אצלנו שהיה "הקב"ה עובר ונוטל כל אחד ואחד ומנשקו ומברכו" על אחת כמה וכמה שהיה בהם כח ללכת לארץ ישראל!
ב. עיין ב"אזנים לתורה" שמות ד, כד שד' רמז למשה רבנו על ענין זה שבני ישראל יצאו לדרך אף על פי שהם מלו את עצמם רק בסמוך ליציאה, בכך שגרם לו למול את בנו בסמוך להליכתו למצרים.
[12] כן כתב גם ה"יפה תואר השלם" על המדרש רבה שם בד"ה "מיד נתנו עצמם" בתחילת דבריו, וכן כתב בשו"ת "תורת חסד" חלק אורח חיים סימן כה אות ו, וב"עטרות אד"ר" על "בעל הטורים" לתורה שמות יב, יג (בסוף "בעל הטורים השלם").
[13] עיין בשיר השירים רבה א, יב, ג וברש"י הנ"ל בשמות יב, ו וביהושע ה, ב וב"בעל הטורים" על התורה שמות יב, יג ובשו"ת "תורת חסד" הנ"ל, וב"עטרות אד"ר" הנ"ל, ובהערות הרב יק"ר על "בעל הטורים" שם, וב"פרדס יוסף" שמות יב, מב, ובחידושי הגרי"ז על התורה שמות יב, ו, וב"שירת דוד" על התורה יב, ו; יב, מג-מח; יב, נ, וב"שערי המועדים" לפסח (לרמ"מ שניאורסאהן) כרך א עמוד שג.
[14] עיין שם ב"משכיל לדוד" שכתב כן בתחילת דבריו בשם ה"יפה תואר", אך כתב שהדבר דחוק, ולכן כתב שהיה זה לפני צאת הכוכבים. ועיין עוד ב"יפה תואר השלם" על המדרש רבה שם בד"ה "לא בקשו ישראל" ובד"ה "מיד נתנו עצמם" ובד"ה "ונתערב", וברד"ל על המדרש רבה שם (אות טז), ובשיר השירים רבה הנ"ל וברש"ש שם אות ד, ובשו"ת "תורת חסד" הנ"ל, וב"פרדס יוסף" (שמות ד, כד; יב, כט; יב, מב), וב"עטרות אד"ר" הנ"ל, ובהערות הרב יק"ר על "בעל הטורים" שם, ובחידושי הגרי"ז הנ"ל), וב"שירת דוד" הנ"ל וב"שערי המועדים" הנ"ל.
[15] על שאלה זו עיין עוד ב"יפה תואר השלם" הנ"ל, וברד"ל הנ"ל, ובשו"ת "תורת חסד" הנ"ל, וב"עטרות אד"ר" הנ"ל, וב"משכיל לדוד" על רש"י יב, ו וב"אזנים לתורה" שם וב"שירת דוד" על התורה הנ"ל.
[16] עיין שם בהמשך דברי הרמב"ן, שהביא את דברי הראב"ע וחלק עליו, וכן האריך לחלוק על הראב"ע ב"באר אברהם" על המכילתא כאן, ועיין גם ב"אור החיים" הקדוש כאן על פי הפשט.
[17] מהטעמים שהתבארו במאמר "בזכות מה נגאלו ישראל ממצרים?" בפרשת שמות (בפ"ג).
[18] עיין גם במסכת שבת קל ע"א, באגדת בראשית פ"ז, בפירוש שיר השירים המיוחס לרמב"ן (כתבי הרמב"ן מהדורת מוסד הרב קוק ח"ב עמוד תקיז), בפרקי דר' אליעזר פכ"ט ובבאור הרד"ל שם אות לח, ובמאמרי "ברית המילה - ברית של אהבה וברית הארץ", בפרשת לך לך, בסופו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.