יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק

עשר מכות הביא הקב"ה על מצרים. תשע המכות הראשונות הן המכות אשר מכינות את הקרקע לגאולת ישראל ממצרים. מכות אלה משברות את מצרים ויש בהן קושי גדול, צער וסבל למצרים, אך אין בהן כיליון, חרב, הרג ואובדן. אין בהן כניעה שמביאה את מצרים לשלח את ישראל. לעומתן, במכת בכורות, העשירית מבין המכות, יש כיליון למצרים ובה מתחילה להתממש בפועל היציאה ממצרים. מכה זו שייכת כבר לגאולה. היא הנקודה העשירית שמחוץ למניין היחידות הבודדות ושייכת לקומה אחרת. לכן עוד לפני מכה זו מצטווה משה בבשורת הגאולה שיש בה חידוש העולם- "החודש הזה לכם".

המכה התשיעית, האחרונה מבין המכות המכינות לגאולה, היא מכת החושך. כפי שבכל ציור החושך הוא שנותן את מימד העומק לתמונה כולה, כך מכל תשע המכות זוהי המכה העמוקה והבשלה ביותר, המכינה לגאולתם של ישראל ופוקעת את האזיקים מעל ידיהם. מדוע הדבר נעשה דווקא באמצעות החושך?

חֹשֶך שֶל מַעְלָה

נתבונן במדרש רבה העוסק במכת החושך ונעמיק במהותו של החושך, איזו הכאה הייתה בו למצרים ומהי הגאולה לישראל שהתגלתה מבעדו:

"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה"-

מהיכן היה החושך ההוא? רבי יהודה ורבי נחמיה.

רבי יהודה אומר: מחושך של מעלה, שנאמר: "ישת חושך סתרו סביבותיו סוכתו".

רבי נחמיה אמר: מחושך של גיהנם, שנאמר: "ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים" וגו'. אוי לו לבית, שחלונותיו פתוחין לתוך חושך, שנאמר: "ותופע כמו אופל אור שלח מתוך חושך". וכן הוא אומר (יחזקאל לא טו) "ביום רדתו שאולה האבלתי כסיתי עליו את תהום". הובלתי כתיב.[א]

המדרש דורש את הפסוק המתאר כיצד באה מכת חושך- "ויט משה את ידו על השמים ויהי חושך אפלה". בפסוק נזכרים שני עניינים שמתבארים לאחר מכן במדרש. ראשית, שהמקור של החושך היה בשמים - "ויט משה את ידו על השמים", וכן שלבסוף נעשתה אפלה- "ויהי חושך אפלה". במדרש מובאת מחלוקת בין רבי יהודה ובין רבי נחמיה לגבי השאלה מה עיקר החושך – מקורו בשמים או כפי שהוא מתגלה באפלה. במחלוקות מסוג זה מקובלנו מרבותינו ש"מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי". כל אחד האיר צד אחר של אותו עניין, ולא צריכה להיות הכרעה בין השניים.

לדעת רבי יהודה לפי לשון הפסוק "ויט משה את ידו על השמים", החושך של מכת חושך הוא חושך של מעלה, שנאמר: "יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ".[ב] כלומר, מכת חושך מגיעה מהחושך שבסתרו של הקב"ה. "סביבותיו סוכתו" כלומר, סביב הקב"ה ישנו חושך. "סוכה" היא גם מלשון מסך וחושך, שהרי עושים סוכה לצל, בכדי להחשיך מהחמה. אם כן, מקומו של הקב"ה חשוך, כביכול, ומן החושך הזה הגיע החושך למצרים.

חֹשֶך מִתּוֹךְ גֵּיהִנּוֹם

לדעת רבי נחמיה, כפי שהוא לומד מהסיפא של הפסוק "ויהי חושך אפלה", החושך של מכת חושך הוא חושך של הגיהנום, שנאמר: "אֶרֶץ עֵפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים"[ג]. כלומר, הגיהנום הוא המקור לחושך שבא על מצרים.

ממשיך המדרש ואומר: "אוי לו לבית שחלונותיו פתוחין לתוך חושך", ומביא את המשך הפסוק מאיוב: "וַתֹּפַע כְּמוֹ אֹפֶל".המפרשים מסבירים "ותופע" הוא לשון אור, מנהיר ומזריח. כלומר, החלון בכל בית הוא המקום שהאור מופיע מהחוץ פנימה, אך בגיהנום, אפילו החלונות שלו, כלומר, האור שמופיע בו, נראה כאופל, חושך וצלמוות. הפסוק המובא מיחזקאל גם הוא עוסק בחושך הגיהנום- "בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם".[ד] המדרש אומר "הובלתי כתיב", במקום 'האבלתי', והרש"ש אומר שלא כתוב במקרא 'הובלתי', ונראה שהכוונה ל'הופלתי', מלשון אופל.

המדרש מביא משל נוסף המסביר מהו חושך הגיהנום:

רבי יהודה בר רבי אמר: במה הרשעים מתכסים בגיהנם? בחושך. חזקיה אמר: הגיגית הזו במה מכסין אותה? בכלי חרס, מינה ובה, כשם שהיא של חרס, כך מכסין אותה בכלי חרס. כך הרשעים, שנאמר (ישעיה כט, טו) "וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם",לפיכך הקדוש ברוך הוא מכסה עליהם את התהום, שהוא חושך, שנאמר (בראשית א, ב) "וחושך על פני תהום", גיהנם. הוי אומר: חושך שבא על המצרים, מתוך גיהנם היה.

המדרש מסביר שכשם שהגיגית עשויה מחרס ומכסין אותה בחרס, כך הרשעים שעושים מעשיהם במחשך והם בעצמם חושך - הקב"ה מכסה אותם בחושך, הוא הגיהנום.

שָלֹש דַרְגּוֹת בַּחֹשֶךְ

במדרש הובאו שלוש דעות שונות לגבי החושך במצרים. לדעת רבי יהודה, החושך שבא על מצרים הוא מחושך של מעלה. לדעת רבי נחמיה, החושך בא מהגיהנום, שאפילו מקור האור שם גם הוא קורן חושך. לדעת רבי יהודה בר רבי הרשעים הם בעצמם חושך שמעשיהם במחשך, ולכן הקב"ה מכסה אותם בחושך, זהו הגיהנום. נראה ששתי הדעות האחרונות דומות זו לזו, אך קיים הבדל ביניהן. לפי רבי נחמיה, בגיהנום יש חושך ואפילו הקרנת האור שם היא חושך. לפי רבי יהודה בר רבי, הרשעים עצמם הם חושך ולכן מכסים עליהם בחושך, כמו גיגית שיש לה מכסה. כלומר, עיקר החושך הם הרשעים עצמם והגיהנום הוא רק כמו מכסה ששולי לכלי בעצמו.

כיצד יש להסביר את המדרש המופלא הזה? הדברים עמוקים מני ים. נעיין בהם כפי ערכנו, ונמצא בהם טעם, הן על המֵצרים שבמצרים והן על המֵצרים של החטא והחושך של כל אדם ושל האומה כולה. ניתן לסדר את שלוש הדעות המופיעות במדרש בשלוש דרגות שונות מלמעלה עד למטה. דעת רבי יהודה- "ישת חושך סתרו"- עוסקת בדרגה העליונה של החושך, דעת רבי נחמיה היא הדרגה השנייה של החושך, העוסקת בחושך הגיהינום. במדרגה התחתונה, רבי יהודה בר רבי עוסק בעומק החושך, אלו הרשעים בעצמם.

וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם

לדעת רבי יהודה בר רבי, עצמיותם של הרשעים היא חושך, כפי שנאמר: "והיה במחשך מעשיהם". יש לשאול על כך, שהרי מצרים הייתה אימפריה מלאת כוח שאת רשעותה פעלה בגלוי ולא במחתרת ובמחשך, ולכאורה לא שייך לדרוש עליהם את הפסוק "והיה במחשך מעשיהם". מה עומק דברי המדרש?

באופן פשוט הרשע פועל בחושך על מנת שלא יכו אותו, שלא יכלאו אותו ושלא יענישו אותו. מלבד זאת, הסיבה הפנימית והעמוקה לכך שהרשע עושה את מעשיו הרעים בהיחבא היא הבושה. כך אמר רבי יוחנן בן זכאי לפני מותו: "כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם".[ה] כלומר, אדם מתבייש בחטאו ולכן מחביא את מעשיו. העונש הוא חושך הבא בחוץ, ואילו הבושה היא החושך שבוער בתוך האדם לנוכח מעשה החטא. הבושה היא החושך שאוכל את האדם מבפנים לכן הוא מבקש להתחבא, להסתיר ולסוכך על חטאיו. על אותה דרך אומרים חז"ל: "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויתעטף שחורין ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא".[ו] כלומר, מי שיצרו גובר עליו, צריך ללבוש שחורים ולעטוף עצמו בחושך ושחור. הלבוש שייך לבגדים המכסים את הגוף, וההתעטפות היא ככל הנראה התעטפות הראש. כלומר, גם הדעת והמוחין של החוטא נמצאים בתוך חשיכה, בשחור ובאפלה מפני שבתוכו מקנן החושך. העבירה מטמטמת ליבו של אדם מפני שהעבירה עצמה אוכלת את החיים המאירים שבאדם ומחשיכה אותם. יותר מכך, "הרהורי עבירה קשים מהעבירה",[ז] שאפילו המחשבה וההרהור לחטוא ממלאים את האדם בחשיכה פנימית. זה האופי של החטא והרשעות, שהם חושך וצריכים מחשכים שיסתירו אותם.

לעומת הבושה מן החטא הטבועה באדם, במצרים לא הייתה בושה מהחטא. אדם שעושה עבירה בהיחבא, עדיין הוא מייקר את הפרהסיא שרוצה צדק, יושר ואור של מצווה, ובכך הוא שומר על האופל שלא יתפשט. הוא יודע להבחין בין החושך ובין האור יודע שמעשיו הם חושך, מכיר את העוול שברֵשע ובוש בחטאיו. אולם מי שחוטא בפרהסיא ומגלה את חטאיו בשער בת רבים, חס ושלום, החושך מתפרץ מתוכו כלפי חוץ, שוטף ומתפשט בכול. החברה, הסביבה והמעטפת כולה קורנת מהחושך שלו. הוא אינו מתבייש משום שהחושך שהוא הבושה בעצמה, גלש מעבר לאישיות הפרטית שלו, ומנקודת מבט זו הכול חשוך, מלא רשע ואופל. אם כל הכיתה התנהגה כראוי ורק ילד אחד חטא, כשהמורה אומר לו להתבייש במעשיו הוא מתמלא בושה. אולם, במקום שכולם בושים – אין בושה. אם כל הכיתה חטאה, והמורה אומר "תתביישו לכם", בכיתה גוברת חוכא ואיטלולא. החושך התפשט על פני כל המרחב וכל המציאות קרנה מהחושך שבתוך הרשע. זו הייתה החשיכה הגדולה במצרים, ללא כל בושה מהחטא והרשע.

חבורת רשעים היא חבורה שבה לא רק האדם בעצמו חשוך על ידי החטא, אלא שכל המרחב שלו חשוך ומלא חושך, ואף על פי כן הוא מתנהג כאילו יש אור. הוא לוקח את ההנאה המועטת שיש בחטא וברשע, והוא מייחס לה אור. כך הייתה רשעותה של מצרים- תמצית של רֵשע שנהנית לנצל, לענות ולהתעלל בישראל. התענוג הזה שנדמה כאילו הוא אור, רק מעמיק את החושך. כשאדם מתעלל באדם אחר, בוודאי אם אומה שלימה מתעללת בעם אחר, כלפי חוץ נראה כאילו זה החוק וזו דרך הטוב והישר, אך באמת הרֵשע ממלא אותם באפלה וחשיכה פנימית. אם מגרדים מעט את מה שנראה כהנאה ואור, מסתבר שהכול מלא שם חשיכה עמוקה. זו דעת רבי יהודה ברבי, כמו הפירוש של חזקיה במדרש, שמכסים גיגית של חרס במכסה חרס. כלומר, הרשעים האלה הם חושך גמור. החושך האופל והגיהנום כבר בוער בקרבם, ומכת חושך היא רק השיקוף לכך. היא שמבטלת את האשליה כאילו היה איזה אור במקום שכולו בעצם ארץ חשיכה, "ארץ עפתה כמו אופל".

במכת חושך לא יכלו המצרים לקום איש תחתיו שלושה ימים, מפני שכל אחד היה בקריסת מערכות תחת החשיכה שהוא הקרין על כל סביבתו. רק כשהמצרים הרגישו עד כמה החושך הזה הוא ממשי, "וימש חושך", הם יכלו לעמוד על אופל מעשיהם. מעומק החשיכה של פרעה שאמר בתחילה "לא ידעתי את הויה" נודע לו ש"ה' אור לי". כשהחושך שהוא הקרין החוצה נגלה והופיע לנגד עיניו במכת חושך, אז הוא הבין שכל ההנאה והתענוג מן הרשע, הם עומק החושך, והחוצפה לעשות זאת בפרהסיא ובגלוי היא שעבוד כל העולם לחושך שבו. חז"ל אומרים שכשם שקילוסו של הקדוש ברוך הוא עולה לו מגן עדן, מפי הצדיקים, כך עולה מגיהנם, מפי הרשעים.[ח] כלומר, יש שתי דרכים לדעת את ה' – על ידי שהאור מאיר ועל ידי שהחושך מחשיך. הצדיקים מקלסים את ה' על ידי האור, ואילו הרשעים בגיהנום משבחים ומקלסים את ה' על ידי שהם מגלים את החושך שבמעשיהם, ובכך דוחים אותו.

לדברי רבי יהודה בר רבי, מכת חושך היא הביטוי לממלכת הרֵשע מצרים והיא שמגלה שעצמיותה של מצרים היא חושך "ארץ עפתה כמו אופל". החושך אינו עניין גשמי גרידא, אלא הוא הביטוי החיצוני של החטא והרֵשע עצמם. כך ניתן להבין לעומק את מדרשי חז"ל "לכל בני ישראל היה אור במושבותם", שלבני ישראל היה אור גם במושבותם של מצרים עצמם, ובזמן יציאת מצרים יכלו לנצלם ולקחת מרכושם. רק לאחר שמתגלה שמצרים היא כולה חושך ואפילה, מגיע סופה במכת חרב והרג ואבדן בתחילה במכת בכורות, ולבסוף- "לא נשאר בהם עד אחד".

וַתֹּפַע כְּמוֹ אֹפֶל

לדעת רבי יהודה בר רבי, החושך של הרשעים הוא המחשיך, והגיהנום, מינה וביה, הוא הקרנה של החושך שלהם, כמו מכסה חרס לגיגית חרס. אולם לדעת רבי נחמיה במכת חושך מתגלה דרגה עליונה יותר. לדעתו, החושך הוא גיהנום, ולא הרשעים. שם גם האור שמזריח ומופיע גם הוא חושך, "ותופע כמו אופל", "אוי לו לבית שחלונותיו פתוחים לתוך חושך".

באופן פשוט בדברי רבי יהודה בר רבי הסברנו שהחושך הוא העונש והבושה הבאים כתוצאה ממעשיו הרעים של האדם. למעלה מכך, לדברי רבי נחמיה יש לפרש שהגיהנום אינו הקרנת החושך של הרשעים כדברי רבי יהודה בר רבי, אלא שהאור האלוקי בעצמו הוא גיהנום לרשעים. זה פירוש הפסוק "ותופע כמו אופל", שהאור מופיע אצל הרשעים כחושך. כשאדם עובר עבירה ולמרות זאת המלך מאיר לו פנים ונותן לו שכר כמי שעשה מצווה, השכר מחדד את החטא, מבייש את אותו רשע וגורם לו תחושה נוראית. באותו אופן, אדם שחטא ומגיע לאיש אמת, משפיל את עיניו ולא מעז להסתכל לו בעיניים, כי האור והטוּב של הצדיק, הם כשיפודים לרשע.

אפשר לומר שדברי המדרש "אוי לו לבית שחלונותיו פתוחים, שנאמר ותופע כמו אופל", שורשם בפסוק "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". לפי הפשט, במכת חושך לבני ישראל לא השתנה דבר והיה אור כבכל יום. עמוק מכך ניתן לומר, שכפי שמכת חושך היא עומק ההכנה לתבוסתם של מצרים, כך היא עומק ההכנה לגאולתם של ישראל. הכנת ישראל לגאולה במכת חושך באה לידי ביטוי באור המופלא שהתגלה עליהם בשלושת ימי האפלה שהיו למצרים- "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". כשם שהיה למצרים חושך מיוחד, כך היה לישראל אור עליון ומיוחד שיש בו התנוצצות של הגאולה השלימה- "לעת ערב יהיה אור"[ט], "יום אשר הוא לא יום ולא לילה". נאמר "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם",[י] וחז"ל דורשים שלעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה: הצדיקים מתרפאין בה, ורשעים נידונין בה.[יא] כלומר, החמה משמשת כמקור אור לצדיקים ומקור חושך לרשעים. כך אף במכת חושך במצרים: התנוצצות האור העליון שהאיר לישראל היא בעצמה החשיכה למצרים.

לדברי רבי נחמיה, מצרים היא כבית שחלונותיו פתוחים לתוך חושך, לכן כשמתגלה טוב אלוקי עליון צדק יושר ואור ה', אז החושך והרשע מתחדדים לאין ערוך. "יתרון האור מן החושך" מתבאר על פי זה, שכשהאור פוגע ברשע הוא פוגע בו ביתרון גדול יותר, ומחדד את האופל והחושך שבו. יש בכך עיבוד פנימי של הכאב והחושך של כל מה שהרשיע. כך מלמד מרן הרב קוק זצ"ל, שעומק הכאב שיש לאדם על חטאיו הוא מפני שכל פעם כשאנו מהרהרים בתשובה ובגודל השלמות האלוקית, דווקא אז החטאים בולטים לנגד עינינו- "שַׁתָּה עֲו‍ֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ".[יב] כביכול הקב"ה שם את העוונות מולו,[יג] וכשאנו נזכרים בחטאינו מול אורו וטובו של הקב"ה, אנו מתמוססים לחלוטין, וזה הגיהנום.

עולם הבא, ובכללו הגיהנום, הוא עולם שכולו טוב אלוקי. הגיהנום הוא גילוי של טוּב ה', הטוב ומיטיב לרעים ולטובים. החושך של הגיהנום הוא דווקא בהופעת האור האלוקי, שכשהקב"ה מיטיב לרעים, אז כאבם עמוק יותר מכפי שיכלו לשער כשהכירו את הרוע רק מתוך עצמם. זהו עומק דברי רבי נחמיה- "ותופע כמו אופל", שכאשר מוקרן טוב על הרע שבאדם, האור עצמו פועל בו את רתיחת החושך, ועל ידי זה גם את תיקונו. החושך שקורן מבחוץ, היינו האור האלוקי שמנהיר ומזריח, הוא זה שמתסיס ומרתיח את הכאב של הרשע.

לפי דברינו, ההכנה העמוקה לגאולה שבמכת חושך היא הופעת האור הגדול של ההתגלות האלוקית. עבור ישראל זהו אור עליון ומופלא ואילו עבור מצרים האור האלוקי מופיע כחושך וגורם לכאב נוראי. זה הגיהנום. זה אינו עונש הבא מבחוץ אלא האור בעצמו, האהבה וטוּב ה' הם שמרתיחים את הכאב בקרב הרשע.

יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ

לפי המדרגה הראשונה שבדברי רבי יהודה בר רבי, החושך הוא הרשעים שעושים מעשים חשוכים ומחשיכים את סביבתם. למעלה מכך, לדברי רבי נחמיה, החושך הוא הגיהנום שנולד מן האור. כלומר, אפילו אם קורן על הרשעים אור אלוקי, הוא רק מחריף את החושך שלהם, כמו שאומר המהר"ל, שכל דבר נודע מהפכו, ולעניינינו- שמהאור האלוקי נודע הרֵשע היותר חריף של הרָשע. למעלה מכל זאת, בדברי רבי יהודה מתגלה דרגה עליונה של החושך. לדבריו, מכת החושך הגיעה מן השמים- "ויט ידו על השמים", שנאמר "ישת חושך סתרו, סביבותיו סוכתו". לפי עומק דבריו, ה' מתגלה כחושך. כלומר, המצרים עצמם, עם כל רשעותם, הם בעצמם גילוי אלוקי, כדברי הרב קוק שאפילו עמלק נמחה רק מתחת לשמים, אבל מעל לשמים גם לו יש תיקון.[יד]

במכת חושך, לפני כיליונו המוחלט של הרע מהעולם הזה, מתנוצץ אליו שורשו שלמעלה, שמן השמים, ומתגלה שהרֵשע והחושך של מצרים הם חלק מההנהגה האלוקית ומהגילוי האלוקי. הביטוי "גילוי אלוקי" מניח שיש בעולם הזה העלם. לפני שנברא העולם כלל לא שייך לדבר על "גילוי אלוקי", אלא רק לאחר הבריאה. אצלו יתברך אין חושך- "גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה",[טו] וממילא בעצם גם אין אצלו אור. האור שאצלו יתברך אינו אור שמאיר אלא אור שלמעלה מכל גדר. הוא ושמו אחד. רק בעולם הזה מתגלה האור כמנוגד לחושך. זהו הלימוד שמלמדת מכת חושך, שלישראל אין אור אלא מתוך חושך ומאבק. "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". לידתם של ישראל מתוך החושך היא התגשמות המחשבה האלוקית. זהו פירוש "ישראל קדמו לעולם": ראשית לכול הייתה מחשבה לגלות אור מתוך חושך ולכן נברא העולם. ההעלם שבו הוא תוצאת לוואי של הרצון האלוקי באור שמתוך החושך, לכן בעולם הגלוי אין אור בלי חושך ואין ישראל בלי מצרים.

מעלתה של מצרים היא כה עליונה שישראל נולדים מתוכה, עד כדי שאנו מצווים להכיר להם טובה על כך- "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו".[טז] בהפטרה לפרשתנו אומר הנביא "עגלה יפהפיה מצרים"[יז]- מצרים מלאה יופי משום שהיא חלק מההופעה האלוקית של ישראל שקדמו לכול. היא חלק מרצונו של הקב"ה לגלות אור מתוך חושך ועל ידה מתנוצצת המדרגה הפלאית הזו. זוהי מעלתו של העולם הזה שמגלה אור מתוך חושך. זוהי מעלתם של מצרים, ומעלתו של החושך בעצמו. במכת חושך, רגע לפני הגאולה, מתגלה שהחושך גם הוא הופעה אלוקית, ומצרים עצמם הם חלק מההנהגה האלוקית בעולם וחלק מהרצון האלוקי לגילוי אור מתוך החושך.

מכת חושך היא הזמן שהאור והחושך מגלים שניהם את מעלתם של ישראל. ישראל לפני שהם נבראו, כפי שהם לפני העולם, הם בעצמם מאירים. הנשמה כמו שהיא בשורשה, לא צריך להאיר לה אלא היא בעצמה אור, אך מעלתם הגדולה של ישראל להאיר את החושך לא הופיעה שם. רק כאשר אור הנשמה מופיע ומתגלה בעולם הזה, מתוך החושך ומתוך המצרים- אז מתגלה מעלתו הגדולה.

עוד יש להסביר שה"שמים" שהתגלו למצרים במכת חושך הם דעת אלוקים של המצרים. ההכנה לגאולה המתרחשת בשלושת ימי האפלה היא ההכנה ל"וידעו מצרים כי אני ה'". מכת חושך מגלה למצרים מהו תפקידם, שעליהם לשלח את ישראל והם הולכים אל האבדון. הרע שמח בכיליונו. מתוך החושך השמימי הזה מופיע הגילוי השלם של הגאולה במכת בכורות ובהסכמתו של פרעה לשלח את ישראל מארצו.

כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם

העיסוק בחושך מצרים אינו שייך רק ל"היסטוריה", כפי שהייתה במצרים. יציאת מצרים היא סימן לדורות עולם ושייכת לכל אחד ואחד מבני ישראל בכל עת ובכל שעה, בין ביום ובין בלילה. "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם". האדמו"ר הזקן מלמד שיציאת מצרים בכל אדם היא היציאה של הנשמה מהגוף הגשמי, ממצרי החומריות שיש בתוכו.[יח] כביכול גם בתוך האדם יש מצרים וישראל. הנשמה הטהורה, חלק אלוק ממעל, משועבדת בתוך מצרי המחשכים של העולם הזה, ועל ידי כל מעשה טוב, כל מצווה וכל לימוד תורה, היא יוצאת ממצרים, לאור באור החיים, באור פני מלך חיים.

גם ההבנה של מכת החושך, שייכת לכל אחד ואחד מאיתנו, בבחינת המֵצרים שבו, בחינת החושך שבו, וכן באומה בכללה. וכשאנו רוצים לצאת מהמצר ולהוציא את האומה ממצריה, עלינו להפנים את הלימוד שאנו למדים מן החושך. ראשית, עלינו להרגיש את הבושה שעליה מחפה החושך, ועמוק מכך, עלינו לדחות מעלינו את הבושה שהחציפה פניה וגרמה לחושך להתפשט כלפי חוץ, עד כדי "וימש חושך".

שנית, עמוק יותר, עלינו לדעת שדווקא מה שהופך אותנו לטובה, הוא הטוּב האלוקי שקורן אל תוך החושך. ממאור פנים זה ייסוריו של החוטא גוברים אך דווקא על ידי כך בא הריפוי, ואנו מתעלים ומוארים עד שגם החושך כלה לתוך האור. בכל פעם שאדם חוטא, עליו להכיר בחושך שבחטא, בגיהנום שבו. יחד עם זאת עליו להיפתח לכך שהאור האלוקי יאיר עליו, על אף שלכאורה יגבר כאבו. הכאב הזה הוא כמלח שממתק את הבשר, כך הייסורים ממתקין את ישראל, והוא שמרפא את כל המחשכים.

למעלה מן הכול, החושך הוא מן השמים. כלומר, עלינו להכיר שמרישא, מאז ומעולם, לא היה כי אם אור ה' וטובו[יט]. כל החושך שבעולם וכל המֵצרים, השעבוד, הסבל והייסורים הם ביטוי לרצון האלוקי, לטוּב האלוקי. כל אלה הם גילוי אלוקי של השעשוע של "היריבות שמגבירה את הידידות", כפי שחברים משחקים כיריבים רק כדי להגביר ביניהם את הידידות. המֵצרים אינם רק כדי שגורם חיצוני יכאיב לנו, אלא מפני שעל ידיהם גם פרעה נעשה חלק מעבודת ה', "וינצלו את מצרים".

לעתיד לבוא תתגלה מדרגה זו בשלמות. החושך יתגלה כעומק האור ומצרים תתגלה ביפיהּ העמוק- "עגלה יפהפיה". "ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים", גם מצרים והמֵצרים עצמם שנדחו להיות חושך, גם הם יעלו להר הקודש. שנזכה בעזרת ה'. "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והייתה לה' המלוכה".

[א] שמות רבה יד ב

[ב] תהילים יח יב

[ג] איוב י כב

[ד] יחזקאל לא טו

[ה] ברכות כח ע"ב

[ו] חגיגה טז ע"א; מועד קטן יז ע"א

[ז] יומא כט ע"א

[ח] שמות רבה ז ד

[ט] זכריה יד ז

[י] מלאכי ג כ-כא

[יא] נדרים ח ע"ב

[יב] תהילים צ ח

[יג] אורות התשובה טו ט: "רעיון התשובה, השרוי באדם תמיד, הוא יסוד כל המעלות הטובות. המחשבה העצבנית שבאה מתוך הקשר אל עומק התשובה, היא מקור השמחה. התכונה היסודית של התשובה היא ההשערה בגדל השלמות העליונה של האלוקות, ומתוך כך העוונות בולטים הרבה מאוד. "שתה עוונותינו לנגדך, עלומנו למאור פניך". וכיון שמרגישים, שההרגשה של החטא בכל אופן באה היא מתוך ההבהקה האלוקית על הנשמה, מתמלאים מזה הרעיון עצמו גיל וגודל אין סוף, וחדות השמחה האצילית הולכת ומתגברת יחד עם דיכאות הלב של לבוש הנפש, העומדת בדרגת התשובה. התשובה, לפי זה, מביאה לידי גאולה בפרטיות. מתוך הבהירות האלוקית, שמתגברת בקרבו, נגאל האדם מכל שעבוד של הכוחות הזרים השולטים עליו, והכלל כולו, בהיותו מוכן להרגיש את רעיון התשובה, מיד הוא נגאל, מתוך בהיקות האורה האלוקית השופעת עליו, יחד עם הרעיון של התשובה".

[יד] מידות הראי"ה אהבה ו: "ואפילו עמלק אינו נמחה כי אם מתחת השמים. אבל על ידי הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב אשר הוא מעל לשמים"...

[טו] תהילים קלט יב

[טז] דברים כג ח

[יז] ירמיהו מו כ

[יח] תניא מז: "והנה בכל דור ודור וכל יום ויום, חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. והיא יציאת נפש האלוקית ממאסר הגוף, משכא דחויא, ליכלל בייחוד אור אין סוף ברוך הוא על ידי עסק התורה והמצוות בכלל. ובפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע, שבה מקבל וממשיך עליו ייחודו יתברך... "

[יט] אורות התשובה יא א: "מצד הבינה התשובה באה וברום מעלתה הזדונות הווים לזכיות, ועליהם חיה יחיה. אמנם תשובה, בכל אופן וצורה שהיא, סובלת בתחילתה מחלישות הרצון של החרטה הקודמת אלא שאחר כך הרי היא מתהפכת לשמחה ורוחב דעת של ההכרה העליונה, של היפוך הזדונות לזכיות. יותר מזה בא האור של החכמה, שמעולם לא הוצרך להיחלש על ידי מכאוב החרטה. הוא מוצא כבר את הזכיות מאירות כנכון היום, וחדות ד' מופיעה בו כעליצותה המזהירה בלא שום מועקה של בושה וקדרות, שכבר נתלבן הכול בתחילה על ידי הופעתה של הבינה הנשמתית. למעלה מזה היא הופעת אור הכתר הכללי, הסקירה העלומה המקירה כל עונג ועדן, כל קדוש וטוב, הכוללת הכול באוצר קדשה. אורה זו אינה משתמשת כלל בהכנת החרטה של התחלת הארת הבינה, מתגלה לאורה שאין שום גרעון וחושך כלל, אין כאן כי אם אור קדוש ותפארת עליון, זיו חיים ונהורא מעליא. למעלה מהבינה, המפירה "כי ד' צבאות יעץ - ומי יפר", למעלה מהחכמה המתרת, רק כל טוב שופע באין שום מניעה, וכל רע וכיעור שלול מעיקרו מאז מעולם, כי באמת לא היה, לא הווה ולא יהיה, כי אם אור ד' וטובו."

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן