הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה
בשורת הגאולה נמסרת למשה רבנו במעמד שיש בו פלא מיוחד: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה, מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה"[1].
משה רואה סנה הבוער באש ואיננו אוכל, אך לא מקבל תשובה מפורשת לשאלתו מדוע לא יבער הסנה. כשהקב"ה רואה שמשה סר לראות את המראה, הוא נותן לו את שליחותו להוציא את בני ישראל ממצרים, אך לא מבאר מדוע הסנה איננו אוכל. בעצם הקב"ה מציב בפני משה רבנו שאלה המתגלה בעניין ממשי, בבערת הסנה. השליחות הניתנת למשה סמוך לתמיהתו נוכח המראה המופלא מתרצת את התמיהה, מבארת אותה, נותנת לה פשר או משאירה אותה על כנה. לא נתבאר העניין.
על פי פשוטו נראה לומר, שכל תוכן המעמד בו מקבל משה את שליחותו להוציא את ישראל ממצרים, הוא המשך ישיר למעמד הסנה. הבשורה והשליחות הן בעצמן גונזים בתוכם את התשובה למראה הנפלא של הסנה. באופן זה אנו מוצאים בדברי רבותינו דרכים שונות המבארות מראה זה כביטוי לנקודת השורש של האומה הישראלית הנובטת במעמד זה.
הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ
מי היא האש ומי הוא הסנה? באופן פשוט מתרחש כאן מפגש בין שני אלמנטים יסודיים שקיים ביניהם מתח- הסנה והאש. האש שורפת ומכלה, ואילו הסנה הוא חומר בעירה, ובכל זאת הוא איננו נשרף.
רש"י מבאר, לפי דברי רבותינו: "מתוך הסנה ולא אילן אחר, משום 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה'"[2]. כלומר, הסנה אלו ישראל והאש היא מצרים. לפי דבריו, במראה זה ישנו גילוי של מצב פלאי ויוצא דופן: למרות שכוונת המצרים בגזרותיהם הייתה לכלות את ישראל כפי שבאופן טבעי האש מכלה את הסנה, בכל זאת הם אינם מצליחים לעשות זאת והסנה ניצל מצרת האש. בני ישראל במצרים מרגישים כמו סנה שאחזה בו האש והוא עומד לפני כיליונו. פלא איך הוא מחזיק מעמד! כשהמצרים נוגשים בבני ישראל הם חשים שעוד רגע יבוא כליון גמור, ולולי היה מי שמחזיק בהם, היו באים אל קיצם. מתוך הצרה הקשה הם זועקים להצלה, ולשם כך שולח הקב"ה את משה למצרים. משה רבנו, אם כן, הוא הפשר והפתרון- להוציא את הסנה מתוך האש.
את המילים "לבת אש" מפרש רש"י- "בשלהבת אש, לבו של אש, כמו 'לב השמים'". לפי דבריו, 'לבת האש' הוא תוקף האש. הסנה בוער בתוקף האש, ובכל זאת איננו אוכל. אכן ישנן אומות בעולם שמשתעבדות זו בזו, אך על פי רוב אין הם מכבידות את השעבוד בתוקף כל כך גדול עד כדי לכלות את האומה המשתעבדת. אולם כאן, האש היא עזה ויכולה להביא לכיליון גמור, ובכל זאת, למרות שזאת הייתה כוונת מצרים, השעבוד ותוקף האש אינם מצליחים לעקור את ישראל מן העולם.
לעומת דברי רש"י, אנו מוצאים בדברי רבותינו פירושים הפוכים מקצה לקצה. כך פירושו של ה'שפת אמת' המבאר שהאש אלו ישראל והסנה הם המצרים. בשם מדרש על הפסוק "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר"[3], אומר ה'שפת אמת', "ולבי"- זו לבת האש של הסנה[4]. הסנה הוא הקוצים הסובבים את השושנה העליונה, "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות"[5]. "לבת האש" לעומת זאת, היא ליבם של ישראל, "ליבי ער", הבוער לה' יתברך.
לפי דברי ה'שפת אמת', במראה הסנה מתגלה הסתירה העצומה: ליבם של ישראל בוער לה' יתברך, אולם הקוצים הסובבים, לא נותנים ללב להתבטא ביטוי שלם, ומונעים ממנו להתגלות בכל אהבתו למלך. שאלתו של משה רבנו, "מדוע לא יבער הסנה", מכוונת כלפי חוסר ההבנה: אם נשמותיהם של ישראל קדושות וטהורות, ליבם בוער, וכל העולם הזה בפניהם הוא כמאן דליתא דמיא וכתבלול המכסה את העין, איך למצרים יש עדיין קיום מפני טהרתם של ישראל? הקיום היחידי הוא קיומה של הרעיה המתעוררת לאהבת דודהּ, "אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר"[6], וכיצד המצרים עדיין מחזיקים מעמד לשעבד אותה? אם זו השאלה, אזי בשליחותו של משה ניתנת התשובה, שאכן לבסוף האש אוכלת את הסנה, ו"לא נשאר בהם עד אחד"[7].
שתי נקודות מבט
שני הפירושים לסנה ולאש שהצגנו כאן הינם הפוכים בתכלית, כמו גם הבנת שאלתו של משה רבנו "מדוע לא יבער הסנה". יחד עם זאת, אם נתבונן בדבר, נראה שהמשל אינו יכול להיות מובן אלא בסתירה שבו, בין האש לבין הסנה. באמת אין זה פלא שהמשל הזה מכיל דבר והיפוכו...
אם נשאל, מה באמת ראה משה רבנו, וכיצד הוא הבין את מראה הסנה- על דרך פירוש רש"י או על דרך פירוש ה'שפת אמת'? כנראה משה הבין גם כך וגם כך. דברי התורה, "כפטיש יפוצץ סלע", מתבארים בכמה עניינים, גם אם יש ביניהם סתירה וניגוד. כך גם בשאלתו של משה כאן.
משה רבנו שואל שאלה עצומה: באיזה נקודת מבט עליו לאחוז לנוכח השעבוד? לפי דרכו של רש"י המבאר "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה", משה רואה את מעמד הסנה דרך נקודת מבט של המציאות החיצונית. מנקודת מבט זו, מצרים הם אימפריה עצומה משעבדת, ולנוכח כוחה הרב הפלא הגדול הוא שישראל מחזיקים בה מעמד. לעומת זאת, לפי דרכו של ה'שפת אמת' המבאר "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", משה רואה את מעמד הסנה דרך נקודת מבט פנימית. מנקודת מבט זו, המציאות האמיתית היא נשמותיהם של ישראל הבוערים לה', ואילו הפלא הוא, שמצרים שהינה רק אפיזודה חולפת, עדיין מחזיקה מעמד.
שתי נקודות המבט הללו, כדברי רש"י וכדברי ה'שפת אמת', הן חיות וקיימות- חיצונית ופנימית. הדבר נכון גם בימינו, בכל יהודי ובכל שעה. מצד נקודת המבט החיצונית, זהו פלא עצום מדוע לא יבער הסנה: כיצד ישראל מחזיקים מעמד מול עשרים ושתיים מדינות מוסלמיות המבקשות לבער אותנו מכאן, ומול שנאה תהומית מצד מליארדי אנטישמיים בכל העולם. כך לכל אורך הגלויות, בשואת אירופה האיומה, וגם כעת כשאנו על אדמתנו, הצרות תוכפות ובאות עלינו. בכל רגע נראה שסופנו קרב ואיננו יכולים להחזיק עוד מעמד, אולם בדרך פלא, מצרה לצרה, אנו עוד שורדים, והסנה איננו אוכל.
מצד נקודת המבט הפנימית, בתוך בית מדרש, בתוך בתי כנסיות ובתוך ליבותיהם של ישראל בוערת נקודת מבט אחרת לגמרי. מנקודת מבט אמונית, אנו יודעים שישראל קדמו לעולם ואנו יודעים סופו של עולם. אנו יודעים ש"אנו רעייתך ואתה דודינו", גם אם כלפי חוץ נראה שישנו ריחוק. כל המציאות החיצונית היא רק אפיזודה רגעית וחולפת, "ברגע קטֹן עזבתיך", והפלא הגדול הוא כיצד ישנו בכלל תוקף למציאות החיצונית. אנו מאמינים באמונה שלמה בביאת המשיח, והפלא הגדול הוא איך הוא מתעכב ומתמהמה. איך עדיין יש קיום לקוצים הסובבים את השושנה העליונה הבוערת לגאולתה?[8].
עד עצם היום הזה הסנה בוער באש ואיננו אוכל. עד עצם היום הזה מתקיים המראה המופלא הזה שמשה סר לראותו. מצד אחד, ישנה אש בוערת המבקשת לכלות את ישראל, ובדרך פלא הם אינם כלים. מצד שני, אהבתם של ישראל בוערת לה' יתברך, ובדרך פלא הקוצים הסובבים עודם קיימים. כל יהודי חי בסנה. כל יהודי חי בפיצול אישיות. מצד המציאות הוא לא מבין איך האמונה שלו מחזיקה מעמד, ומצד האמונה הוא לא מבין איך המציאות מחזיקה מעמד. הסנה בוער באש, והסנה איננו אוכל, ומדוע לא יבער הסנה?
לכאורה נקודת מבט אחת הייתה אמורה לבטל לגמרי את השנייה: מנקודת המבט של המציאות אין לאמונה כל תוקף והיא הייתה צריכה להתכלות, ואילו מנקודת המבט של האמונה, אין למציאות כל תוקף והיא הייתה צריכה להישרף. כל הפלא במעמד הזה הוא, שלשתי נקודות המבט ישנו תוקף זהה, ושתיהן מתקיימות בו זמנית זו לצד זו.
מעמד הסנה הבוער באש ואיננו אוכל הינו ביטוי לכך, שבעצם שתי נקודות המבט הנראות לכאורה מנוגדות זו לזו, אינן סותרות כלל ועיקר, אלא משלימות אחת את השנייה. אם הן היו סותרות זו את זו, לא היה כל פשר למראה המופלא, והסנה היה נשרף. כל הפלא נוגע לאיזון הדק בין האש הבוערת לסנה שאיננו אוכל. כל זמן שלא באה גאולה, ישנו תוקף גם למציאות החיצונית וגם למציאות הפנימית, והן אינן מצליחות להכריע אחת את השנייה. רק כשתבוא הגאולה השלמה, יופר האיזון הדק שבין השתיים.
מְלַבְלֵב וְעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה
שני הפירושים, הן של רש"י והן של ה'שפת אמת', מסבירים את הסתירה הקיימת בין האש לבין הסנה. האש צריכה לשרוף והסנה להתכלות, והפלא הוא, שהם מחזיקים מעמד כל אחד בתפקידו. כך אומרים הפסוקים עצמם: "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל". כמו כל חפץ שנשרף, הסנה בוער באש השריפה, אך בדרך פלא הוא אינו מתכלה.
אם נדקדק בפסוק, יש מקום להבחין הבחנה מדויקת יותר. הפסוק אומר "לבת אש מתוך הסנה", כלומר, שמתוך הסנה בעצמו יוצאת שלהבת האש. מה פשר הדבר? במכילתא דרשב"י מובא מדרש המבאר עניין זה:
"מתוך הסנה"- "נס גדול ראה משה, כשראה את הסנה והוא מלבלב ועולה מתוך האש. ואם תמיה את על הדבר הזה, בוא וראה ממקלו של אהרן שהוא של עץ יבש והוציא שקדים ופרחים"[9].
לפי המכילתא, המחזה שראה משה היה מחזה מופלא מאין כמותו. לפי המדרש הביטוי "לבת אש" לא מתפרש כשלהבת-אש או כלבו של האש, אלא כלבלוב. הסנה, שהוא קוץ יבש במדבר, נשרף באש ולא רק זאת שהוא החזיק מעמד, אלא שהוא החל ללבלב ולהצמיח עלים ירוקים ורעננים מתוך האש. המדרש מדגיש, שהאש היא אשר גרמה לסנה ללבלב.
לפי שני הפירושים הקודמים שהבאנו, בין אם מצרים היא הסנה וישראל האש, ובין אם להפך, ישנה סתירה בין האש לסנה. אולם לפי פירוש זה, האש אינה מהווה סתירה לסנה, אלא אדרבה, משלימה אותו. האש אינה שורפת ומכלה את הסנה, אלא מחייה אותו ועוזרת לו לצמוח וללבלב.
לפי פירושיהם של רש"י וה'שפת אמת', ישנו מתח בין האש לסנה ובסופו של דבר צריכה לבוא ההכרעה. לפירוש רש"י- הסנה ינצל מן האש, ולפירושו של ה'שפת אמת'- הסנה יישרף באש לחלוטין. כמו האש והסנה, היציאה ומצרים הם תרתי דסתרי, ולכאורה לאחר היציאה ממצרים היה עלינו להתנתק לחלוטין ממצרים, אולם בכל זאת אנו מזכרים בכל יום את 'יציאת מצרים', הן את היציאה והן את מצרים. המצרים הם כנראה דמות חשובה שזכו להיזכר כל יום על ידי ישראל. במכילתא דרשב"י מבואר, שבעצם במקום עמוק לא ניתן להכריע את המתח. המפגש בין ישראל למצרים הוא לא רק משבר שצריך לצאת ממנו, אלא זהו מפגש משמעותי שממנו צומחים ומלבלבים. הסנה והאש נהפכים לדבר אחד.
בדברי רשב"י לא נתבאר מי האש, מי הסנה ומהו הלבלוב. אם נלך לפי דרכו של רש"י, "עמו אנוכי בצרה", שהסנה אלו ישראל ומצרים הם האש, הרי אש העינוי והעבדות של מצרים אינה שורפת את הסנה, אלא גורמת ללבלובו. כך הכתוב צווח ואומר: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ"[10]. משמע, הנס שהתרחש במצרים היה גדול יותר מהפלא שהסנה איננו אוכל. לא רק שהאש לא כילתה את הסנה והסנה החזיק מעמד ושרד בדרך נס, אלא הפוך לחלוטין- האש גרמה לסנה ללבלב ולפרוח: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד"[11]. ידוע מה שדורשים בעניין הזה על הקושיה, איך שבט לוי שהיה השבט הכי קדוש, היה גם השבט הכי קטן? ומשיבים, שמפני ששבט לוי לא השתעבד במצרים ולא נתקיים בו "וכאשר יענו אותו", לכן גם לא התקיים בו "כן ירבה וכן יפרוץ"[12].
פירושו של רש"י מתייחס לצד הגשמי שבישראל, ואולי גם לחיצוניות לבם, אותו משעבדים המצרים ומנסים להכחידו, אך בו מתרחש הפלא ובני ישראל מתרבים ומתעצמים בגשמיותם. מדברינו עולה, שצמיחתם של ישראל היא דווקא על ידי מצרים, עד כי מעולם לא היה לבלוב דמוגרפי כזה באומה הישראלית.
אם נלך לפי דרכו של ה'שפת אמת', "אני ישנה וליבי ער", שהסנה אלו מצרים והאש אלו ישראל, הרי שלמרות שישראל בוערים לה', המצרים אינם כלים, ויתירה מכך, מתרחש בהם לבלוב. מה פירוש? זהו פלא גדול כיצד המצרים מחזיקים מעמד למרות המכות שהקב"ה נותן בהם כשהוא מוציא את ישראל ממצרים. זהו פלא כיצד הקוצים הסובבים את השושנה העליונה עודם קיימים. והפלא הגדול מכל הוא, כיצד מצרים מלבלבים וצומחים מתוך שהם משעבדים את ישראל?
מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה?
לפי הבנתנו את דברי המכילתא, שאלתו של משה רבנו "מדוע לא יבער הסנה?" מקבלת משמעות עמוקה. לפי דרכו של רש"י, לא רק שישראל לא נשרפים, אלא שהם מלבלבים במצרים. יוצא מתוך כך גם לדבריו, שאי אפשר להתעלם מהעובדה שהמצרים עושים מעשה גדול.
לפי הפירוש השני, החידוש חריף בהרבה. המצרים, הם הסנה, אינם יכולים לעמוד מול נשמתם הבוערת של ישראל. יחד עם זאת, לבלובם של המצרים לנוכח בעירה זו מלמד שדווקא משום כך יש משמעות לקיומם, ולכן אין הם כלים מן העולם. באופן עמוק עוד יותר, האש היוקדת אף היא יוצאת נשכרת מקיומם של הקוצים, המלבים אותה יותר ויותר.
לצורך הבנת העניין לעומקו עלינו לעמוד על משמעותה העמוקה של הגאולה. תמונת הגאולה העולה מפירושיהם של רש"י ושל ה'שפת אמת', היא תהליך שבו מתוך מציאות טמאה ומשועבדת מבקשת נשמת ישראל לצאת ממצרי העולם הזה אל דבקות אלוקית עליונה ולהכרית כל טומאה ושעבוד. לפי תפיסה זו, הגלות הינה ביטוי לסתירה בין המציאות החיצונית לפנימית. כביכול הטומאה היא מעין פאטה-מורגנה למציאות האמיתית, והגאולה תעלים את מראה העיניים החיצוני לטובת המראה הפנימי. כל המחלוקת נוגעת לשאלה מהו המבט העכשווי - חיצוני או פנימי, אך התוצאה, גאולת ישראל והטבעת המצרים, מוסכמת לשני הפירושים.
לפי דברי המכילתא מצטיירת כאן תפיסה של גאולה אחרת לחלוטין. אם אכן בפנימיות הכל טהור וגאול, הפלא הגדול הוא, איך ייתכן שהאש הבוערת בליבם של ישראל ונשמתם הקדושה שלעולם לא נשתעבדה ולא נטמאה, אינה מכלה את הסנה, אלא גורמת למציאות החיצונית ללבלב?
האש של שער הנו"ן מלבלבת דרך מ"ט שערי טומאה, משום שליבם של ישראל נעשה שותף עימו יתברך לעשות לו דירה בתחתונים. כל ערכה ומגמתה של המציאות, שיש בה סתירה בין תחתונים לעליונים ובין חיצוניות לפנימיות, והיא נוצרה על מנת לגלות את האש הבוערת דווקא מתוך מיצרי העולם הזה, מתוך "אני ישנה". זוהי הגאולה הניבטת מתוך הסנה.
שליחותו של משה רבנו אינה מיועדת רק להוציא את ישראל ממצרים ולנתק את המגע בין השניים, אלא בעיקר מיועדת להודיע לבני ישראל שישנו תפקיד לסנה, ולכן הוא איננו אוכל. אכן מצד נשמתם של ישראל הכל בוער וער לה' יתברך. פלא הוא כיצד יש קיום למציאות אחרת. אך בעצם יש לכך פשר וסיבה. קיום המציאות החיצונית הוא סימן לכך שעדיין הלב, ה"ליבי ער", לא חפֵץ דיו להתגלות מתוך ה"אני ישנה". הלב הוא שמעכב את הגאולה מלהופיע.
נקודת המבט של הנשמה המבקשת להבין מדוע לא יבער הסנה מקבלת מענה: יש תפקיד לחיצוניות, יש תפקיד לטומאה, יש תפקיד לתחתונים. מתי כל זה יגיע לפשרו? כשהנשמה תתגלה מתוך המיצרים, לבת אש מתוך הסנה. זוהי הגאולה.
נקודת המבט הזו לבדה בודאי אינה יכולה לעמוד, משום שלפיה צריך להיכנס למצרים ולא לצאת משם. אולם, בשביל שתהיה יציאה גמורה ואמיתית ממצרים, עלינו לדעת למה נכנסנו אליה. אדם שעבר טראומה לא יכול להשתחרר ממנה, גם אם נראה שהוא שכח אותה. עמוק-עמוק בנפש יש מקום שזוכר את הטראומה, ועל מנת להשתחרר ממנה לחלוטין צריך להבין מדוע היא באה. הצרה היא אמנם מחזה שחלף, ובכל זאת צריך להבין למה היא הייתה נצרכת. עד שלא נבין את הצרה מתוך נקודת המבט שהלכנו אליה לכתחילה, לא יהיה פתרון שלם.
לפי דברינו, אנו מוצאים כאן שתי דרגות שונות ביחס ליציאת מצרים. על דרך הסתירה שבין האש לסנה, מצרים היא צרה שישראל בורחים ממנה וניצלים, והמתח מוכרע לטובת צד אחד. אולם על דרך מכילתא דרשב"י הטוענת שיש שיתוף פעולה בן האש לסנה, יציאת מצרים מתגלה בדרגה אחרת. לפי הפירוש שהאש היא מצרים והסנה הוא ישראל, מצרים מלבלבים את ישראל. משמעות הדבר היא, שהצרה והשעבוד החיצוני אילצו את ישראל לגלות את פנימיותם- "כאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרוץ". בעת הצרה התגלו לפתע כוחות עמוקים שלא היה ידוע קיומם לפני כן.
לפי הפירוש שהאש היא ישראל והסנה הוא מצרים, משמעות הקביעה שישראל הם שמלבלבים את מצרים, מהווה הסבר עמוק לסיבת ירידתם של ישראל למצרים. לפי פירוש זה הירידה למצרים לא נועדה לגלות את פנימיותם של ישראל כמו הפירוש הראשון, הרי מצידם, פנימיותם גלויה ועומדת באש הדבקות שבהם. הירידה למצרים נועדה לגלות את פנימיותם של ישראל דווקא בתוך המציאות החיצונית. כפי שהקב"ה נתאווה לעשות לו דירה בתחתונים, כך נתאוו ישראל לעשות לבעירתם דירה במצרים, ולעשות לקדושתם דירה בתוך מיצרי העולם הזה. ישראל הם אש המחפשת סנה שלא יאוכל, כדי ללבלב דרכו, ולשם כך הם ירדו למצרים.
המילה "מתוך" בביטוי "לבת אש מתוך הסנה", יכולה להתפרש במ"ם היתרון או במ"ם המציינת מקור. במ"ם היתרון מתפרש הפסוק בסתירה שבין האש לסנה, וסופו של דבר לאש יש יתרון על הסנה. במ"ם המקור מתפרש הפסוק בהשלמה בין האש לסנה, שהאש בוערת ומלבלבת מתוך הסנה. הפסוק כביכול ממוסס את הסתירה והופך את המ"ם של יציאה ממצרים, ליציאה מתוך מצרים. מתוך המפגש עםם מצרים ישראל יוצאים אל הפועל, הן באופן פיזי, בריבוי ובעוצמה, והן מצד נשמתם. שער הנו"ן הוא שמתגלה בכל לבלובו ופריחתו דווקאא כשהוא נולד מתוך מיצרי העולם הזה.
וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'
מדרש מכילתא דרשב"י מוסיף ואומר, שהסנה לבלב כמו מטה אהרון שפרח. ויש להבין- מה שייך מטה אהרון לכאן? כמו בני ישראל במצרים, גם אהרון היה נתון במאבק. אהרון היה נתון במאבק מול קרח ועדתו שטענו שכל ישראל קדושים. לשם הבירור מי הוא הקדוש נערך מבחן המטות. מטהו של אהרון שפרח לעומת שאר המטות היבשים היווה סימן והכרעה לקדושתו של אהרון לעומת מעמדם של שאר השבטים.
הסבר לקשר בין הסנה למטה אהרון אנו מוצאים בביטוי דומה המופיע בשתי הפרשיות הללו. בפרשת הסנה כתוב "בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה", ואצל אהרן כתוב "וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם"[13]. רבותינו דורשים שפריחת מטה אהרון בין שאר המטות גילתה שאהרן לא פעל מתוך התנשאות על עם ישראל. יש בכך אף הצדקה לדברי קורח כי "כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה'"[14], שהרי מטה אהרון פרח דווקא בתוך מטותם.
מטה אהרון לא פורח סתם כך. המטה הוא ביטוי לשלטון החיצוני הרודה ומשעבד, אולם כאן, הוא מתגלה דווקא בפריחתו. כשהוא פועל בתפקידו השלטוני, "דבר מלך שלטון", הוא פועל על מנת למגר את מי שיוצא כנגדו ואז הוא לא פורח. אולם, כשמצרפים את כל המטות למטה אהרון, מתגלה שמטה אהרון לא פורח בשביל עצמו, אלא הוא פורח מתוך כולם ובתוך כולם, עד כי טענת קרח בעצמו נעשית חלק ממטה אהרן. כך גם האש שבסנה. קדושתם של ישראל וטהרתם הם למעלה מכל מציאות חולפת, ובכל זאת, "לבת אש"- תוקף ליבם של ישראל ובעירתו לה' יתברך מתגדלים, פורחים ומלבלבים, דווקא כשהם יכולים להתגלות מתוך ובתוך מצרים[15].
מכילתא דרשב"י שואלת על הפלא בסנה: "ואם תמיה אתה על הדבר הזה, בוא וראה ממקלו של אהרן...". לכאורה פריחת מטה אהרון היבש היא פלא קטן לעומת הפלא של לבלוב הסנה באש, ומה טעם היא משמשת ראייה לסנה? אלא שכשם שתפקידו של אהרן בתוך ישראל הוא גילוי קדושתם, כך גם כאן. הלב הער של ישראל כל תפקידו הוא להאיר ולעורר את "אני ישנה", של מיצרי העולם הזה, עד כדי שהמצרים עצמם נהפכים להיות חלק מהגילוי האלוקי. כך אומר הקב"ה למשה: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם"[16]. האותות והמופתים ניתנו בשביל המצרים ובשביל פרעה. יציאת מצרים התרחשה על מנת להתגלות מתוך מצרים, והירידה למצרים היא מילוי הבקשה העמוקה ביותר של נשמת ישראל.
מהי מעלתה של הגאולה על המציאות שלפני הגלות? אם נאמר מצד ישראל שהגאולה היא חזרה לאותה דרגה שלפני הגלות, אין כל מובן לגלות, 'ומה הועילו חכמים בתקנתם'? אלא, הגאולה מובנת מצד הגלות. דורש המהר"ל, שאותיות לשון 'גלה' ולשון 'גאל' הן שוות, מלבד האל"ף שמחליפה את הה"א, המכוונת לאחדות ומרמזת על ארבעת קצוות תבל כשהנקודה האחת גולה בקרבם[17]. כלומר, הגאולה היא הגלות עם האל"ף שבקרבה. הסוד של הגאולה הוא גאולה הבאה דווקא מתוך הגלות, בהארת מיצרי העולם הזה.
לבלוב הנשמה דרך הסנה זהו הסוד שהתגלה למשה, אשר יבוא אל שלמותו בגאולה השלמה, כאשר מיצרי עולם הזה עצמם ידעו את ה'. "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'", "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'"[18], שנזכה כולנו במהרה בימינו.
[4] שפת אמת שמות תרל"ב: "במדרש בלבת אש. אני ישנה וליבי ער, שנקודה חיות הפנימיות שבישראל דבוקה בהשי"ת ורק שנסתר בגלות... שבני ישראל הוצרכו לברר גם במצרים הקדושה עד לכלות כל המצריים...".
[8] ביטוי לכך אנו מוצאים בוודאות המוחלטת בגאולה שהייתה אצל הרבי מלובאוויטש. פעם שאלו אותו על דברי האדמו"ר הריי"צ שאמר עוד לפני השואה, שהכל כבר מוכן לגאולה, רק נשאר לצחצח את הכפתורים. כיצד אמר דבר כזה, והלא לאחר מכן התרחשה השואה האיומהה באירופה?! ענה הרבי מלובאוויטש ואמר, שאם האדמו"ר הרי"צ אמר לפני השואה שהכל כבר מוכן לגאולה, כעת, לאחר השואה, ודאי שהכל כבר מוכן לגאולה. הוודאות המוחלטת העולה מדבריו, שמתעלמת לחלוטין מקושיות המבט החיצוני, באה מתוך אמונה גדולה בגאולה שצריכה להגיע כל רגע, עד כדי הפלא כיצד ייתכן שהיא בכלל מתעכבת. יש בכך אמירה הבאה מתוך נשמתו של יהודי שבוערת לגאולה ואינה מאמינה למראה עיניים חיצוני.
[9] מכילתא דרשב"י פרשת שמות.
[15] זהו אף פשר הנבואה לעתיד לבוא בה נאמר על מצרים עצמה "עגלה יפהפיה מצרים", ירמיהו מו, כ.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.