לִקְרַאת הָאֱלֹקִים

בבוקר יום מתן תורה, לאחר שלושה ימי הכנה, נאמר: "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹקִים מִן הַמַּחֲנֶה"[א]. מסביר רש"י את המילים "לקראת האלוקים" ומפרש: "מגיד שהשכינה יצאה לקראתם, כחתן היוצא לקראת כלה, וזהו שנאמר: "ה' מסיני בא"[ב], ולא נאמר "לסיני בא". לפי דברי רש"י, יצא הקב"ה לקראת ישראל כחתן ההולך לקראת כלתו לכסותה בהינומא, לפני הכניסה המשותפת לחופה. על כך יש לתמוה, שהרי מן הראוי שהתלמיד יחכה לרב, ולא להפך. אך כאן אנו מוצאים שהקב"ה יוצא לקראת ישראל ומחכה להם, ורק לאחר מכן משה מוציא את העם "לקראת האלוקים".

פעמים רבות המשילו רבותינו את יום מתן תורה ליום החתונה שבין החתן והכלה: "יום חתונתו זה מתן תורה"[ג]. בהקשר זה יש להבין את תנועת ההתקרבות של הקב"ה. ידוע שאתערותא דלתתא היא לעילא מאתערותא דלעילא[ד]. מדוע, אם כן, לא חיכה הקב"ה שיצאו ישראל לקראתו ככלה היוצאת לקראת חתנה, בכלות הנפש? אמנם אנו מוצאים בפרשתנו גם תנועה של אתערותא דלתתא, כאשר ישראל מצד עצמם מתעוררים לקבל את התורה באמרם "כל אשר דיבר אלוקים נעשה", אך התעוררות זו מתרחשת לאחר תנועת ההתקרבות מצידו של ה'. מדוע ביחס למתן תורה אתערותא דלעילא מקדימה את אתערותא דלתתא?

על המשך הפסוק "ויוצא משה את העם לקראת האלוקים מן המחנה" על המילים "ויתיצבו בתחתית ההר", אומרת הגמרא שהקב"ה "כפה עליהם הר כגיגית"[ה]. כלומר, היציאה של בני ישראל לקראת האלוקים, הייתה אך מכוח ההתעוררות העליונה של הקב"ה. כאשר יוצא הקב"ה לקראת כנסת ישראל, מי יכול להשיב הן או לאו. כל חי נאלם וקופא לנוכח התגלות עליונה זו. התעוררות עליונה כזו לא השאירה כל מקום להתעוררות מצדם של בני ישראל.

התוספות שואלים כיצד ליישב בין כפיית הר כגיגית לאמירה של בני ישראל "נעשה ונשמע", ומשיבים: "שמא חזרו בהן כשראו את האש הגדולה". לפי דבריהם, ישראל אמרו תחילה "נעשה ונשמע" באתערותא דלתתא. לאחר מכן, באה מלמעלה התעוררות באש הגדולה, קולות וברקים, וכל ההתעוררות של ישראל נעלמה. לכן קבלו ישראל את התורה בכפיית הר כגיגית.

המהר"ל מקשה על כך ושואל, מדוע ממשיכה הגמרא ודורשת דרשות נפלאות על שהקדימו "נעשה ונשמע" אם בסופו של דבר ההתגלות האלוקית מחקה והעלימה את נכונותם של ישראל לקבלת התורה? המהר"ל עונה ומסביר, שאם התורה הייתה מתקבלת באתערותא דלתתא, בכך היא הייתה נעשית תורה אנושית בלבד, והיה ניטל ממנה הממד האלוקי שבה[ו]. ועוד, שאם התורה הייתה מתקבלת רק בהתעוררות מלמטה, היא הייתה מותנית בגדרים וברצון של המקבלים. לכן לדברי המהר"ל יש צורך לתת את התורה בהתעוררות מלמעלה ובכפייה, מפני שהתורה ניתנה כפי מידתה האלוקית, ולא לפי מידה אנושית. הקב"ה נותן תורה אלוקית, אם אנחנו רוצים ואם לאו, ובנתינת התורה אין לל מקום לשאלת הרצון האנושי.

דברי המהר"ל אף מתרצים את דברי התוספות, שאכן בתחילה רצו ישראל לקבל את התורה, אלא שכאשר ישנה התעוררות אלוקית עליונה לנתינת התורה, ממילא נמחקה דעתם ונעלמה המשמעות של ההתעוררות מצידם. אם כן, אנו מוצאים שסדר הדברים היה שתחילה באה אתערותא דלתתא, לאחריה באה אתערותא דלעילא, והיא מחקה והעלימה את תנועת ההתעוררות מלמטה בכפיית הר כגיגית.

על כך יש לשאול: אם אכן תנועת ההתעוררות מלמטה נמחקת נוכח ההתגלות האלוקית העליונה, מדוע יש בכלל צורך שתהיה קודם אתערותא דלתתא? השאלה מתעצמת כאשר נראה מן הכתובים שאף מצד הקב"ה קיים רצון שתוקדם אתערותא דלתתא לאתערותא דלעילא. במעמד הר סיני אנו מוצאים, שכפי שמתגלה הקב"ה באופן שאינו תלוי ברצון האנושי, כך הוא מתגלה כתלוי, כביכול, ברצון האנושי. הקב"ה בעצמו מסדר ומכין את הקרקע שתהיה התעוררות מלמטה, בכך שהוא שולח את משה לשאול את בני ישראל אם הם רוצים לקבל את התורה, כפי שהחתן שואל את הכלה אם היא רוצה להינשא לו. הקב"ה מקדים את ההתגלות של התלות ברצון האנושי להתגלות שאינה תלויה ברצון האנושי, ובכך פותח לכלה את הפתח לרצות מעצמה בקשר הנישואין.

אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא

נתבונן במשל החתן והכלה: מדוע דרכו של עולם היא שהאיש בעומק חפצו מעוניין שרצונה של האישה יקדים את רצונו? מדוע אף בהתאמה, גם האישה רוצה לרצות לבדה ומעצמה קשר זה, לפני רצון החתן?

בתהליך בריאת האישה מן האיש אנו מוצאים שהאיש הוא שלם, בחינת יו"ד שבשם, ואילו האישה היא רק צלע, בבחינת ה"א שבשם. כאשר החלק פוגש את השלם, אזי הוא מרגיש שאין לו ערך אצל השלם. הדברים אמורים בייחוד כאשר מדובר בחלק האנושי אל מול השלם האלוקי, שהרי כל נשמה היא חלק אלוק ממעל, "חלק הוי"ה עמו".

כאשר באה כנסת ישראל למפגש עם הקב"ה, היא מרגישה ביתר שאת את מיעוט ערכה ואת חלקיותה בפני השלם. היא מרגישה שאם יתרחש מפגש כזה, תתבטל הנסירה, היא תיבלע להיות חלק מן השלם, והווייתה כדמות בפני עצמה תיעלם. זהו בדיוק החשש המלווה את הכלה לפני החופה. הכלה חוששת שבמפגש עם חתנה היא תיבלע בו, הם ישובו להיות בקשר של "אחור באחור" ועצמיותה תתבטל. אם כן, היא שואלת, מה הטעם בכל זאת? לכן לפני שהכלה ניגשת לחופה, היא מוכרחה להיות בטוחה בידיעתה השלמה וברצונה העצמי והאמיתי למפגש זה. היא רוצה לחוש שיש לה מקום משלה ורצון מצד עצמה לקבל את התורה. הכלה אינה מעוניינת בכפייה ובכורח. היא מוכרחה לוודא שקיים בה מצד עצמה רצון גמור החופשי מכל מועקה והכרח. כאשר הכלה מקבלת מקום לרצונה המוחלט והחופשי מסתבר ש"יותר ממה שהאיש רוצה לישא, האישה רוצה להינשא"[ז]. ישראל רוצים לקבל את התורה עוד יותר ממה שהקב"ה, כביכול, רוצה לתת אותה, אך בכל זאת הם מוכרחים שישאלו אותם קודם, על מנת שיתברר בביטחון מוחלט שאכן הם נתנו את רצונם והסכמתם המלאה לשותפות מתוך חופש גמור.

מרן הרב קוק זצ"ל מסביר מהלך דומה על תופעת הכפירה[ח] שכל מטרתה היא נתינת מקום חופשי ומשוחרר לכנסת ישראל, על מנת שייוולד בה רצון עצמי משלה לגאולה ולתשובה: "מתוך החופש הפרוץ יבא העול האהוב"[ט]. דווקא כאשר ישנה כפייה ככפיית הר כגיגית, כנסת ישראל מתנערת מרצונה במפגש, ואף חוטאת בחטא העגל. לכן על מנת למנוע זאת, היא צריכה לקבל חופש מוחלט כדי שתהיה לה יכולת בחירה עצמאית. ללא השבירה, החופש ופריקת העול המוחלטת, לא יתברר עד כמה השותפות של כנסת ישראל נעשית מתוכה עצמה, ומתוך רצונה החופשי המוחלט.

גם מן הצד האלוקי, הקב"ה מצידו מעוניין שתהיה בתחילה אתערותא דלתתא והתעוררות הרצון החופשי של כנסת ישראל. במושגי משל החתן והכלה מתברר שהחתן אינו יכול להימלט מתחושתו שהוא כופה את עצמו על הכלה. לכן על מנת לשרש את רגשי האשמה הללו, הוא נותן מקום לרצון הכלה. כביכול, הוא מצידו תלוי רק ברצונה, ואם לא יהיה רצון מצידה, כביכול לא יהיה לו רצון מצד עצמו בכך. הקב"ה שואל את כנסת ישראל אם היא רוצה לקבל את התורה או לא, מפני רצונו לתת לה חופש גמור לבחור בלא כפייה. חז"ל מוסיפים ודורשים שהקב"ה שאל את כל האומות האם הן מעוניינות בתורה. כביכול אין לקב"ה עניין בברית דווקא עם כנסת ישראל, אלא רק לאחר שכנסת ישראל מסכימה לקשר, הקב"ה בוחר בה.

בעומק רב יותר יש להסביר שרצונו של החתן ברצונה החופשי של כלתו נובע מרצונו למפגש אמיתי של קשר "פנים בפנים" בינו לבין כלתו. הרי לצורך מפגש מעין זה התרחשה הנסירה. באופן זה מתברר שמצד האמת יותר משהאישה רוצה להינשא, האיש רוצה להינשא. הרי האלוקי הוא נצחי ושלם והכול כלול בו כל הזמן. אם כן, גם לחפצו אין כל גבול. כך היא הדרך בין משפיע למקבל – "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק". אמנם בתחילה האיש מסתיר רצונו זה על מנת לתת מקום לרצונה של האישה ולאפשר לה לבחור באופן עצמאי, אך בעומק, רצונו של האיש גדול מרצונה של האישה.

הרצון החופשי מצד האישה חייב להיות קודם לאתערותא דלעילא ולכפיית הר כגיגית, מפני שהאנושי מול האלוקי הוא כשרגא בטיהרא. הרי לאחר גילוי הרצון האלוקי, מגודל ההתגלות האלוקית, לא ייוותר כל מקום לרצון האנושי ולא תהיה כל משמעות לכך שכנסת ישראל תגיד "אני רוצה" כשהיא כפויה. לכן קודמת אתערותא דלתתא לאתערותא דלעילא.

אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵלָּא

נתינת המקום לכלה ולרצונה העצמי מצד החתן, היא גילוי אחריותו של החתן על הכלה, רגשותיה וטובתה. לאחר שניתן מקום לרצון האנושי להתגלות, מגיע תור הרצון האלוקי להתגלות, והחתן יוצא לקראת הכלה. ביציאת החתן לקראת הכלה החתן מגלה את אחריותו על כלתו כפריסת ההינומא על הכלה- "ופרשת כנפיך על אמתך". כעת, נכלל החלק בתוך השלם לכדי אחדות אחת.

לפי מהלך זה יש להקשות: אם אכן קיימת חשיבות כה מרובה לרצונה של הכלה בקשר עם חתנה, מדוע בסופו של דבר יוצא החתן לקראת הכלה? יש להסביר, שהחתן יוצא לקראת הכלה כמענה לרצונה החופשי של כלתו. בהליכה לקראת הכלה חשה הכלה שאכן היא ראויה לחתן נשגב ונעלה. הרי לכתחילה הכלה חשה בעומק עומקיה שבאמת אין כל שייכות בין מצבה השפל לנשגבות האלוקית. היא שואלת את עצמה כיצד יכול האנושי לדבוק באלוקי, וחשה שהיא אינה ראויה כלל לחתן כה נשגב. הכלה נמצאת בתחושה של כלות הנפש וכליון. היא חשה שאין לה כלל מקום אל מול חתנה, וכיוון שכך, מקנן בה חשש עמוק שאין היא רצויה[י]. בין הכלה לחתנה מתגלע "משבר אמון", שאין היא ראויה לו, וכביכול הוא אינו רוצה בה[יא]. זאת הסיבה שמשה צריך לדחוף ולהוציא את כנסת ישראל לקראת האלוקים, מפני שמצידה היא חשה שאינה ראויה.

מתוך "משבר האמון" שבו נתונה הכלה היא מבקשת מן החתן ולו סימן קטן, על מנת שתהיה בטוחה ללכת אחריו: "משכני - אחריך נרוצה". החתן מצידו אכן מרגיש שהכלה אינה בטוחה באהבתו אותה, ולכן הוא יוצא לקראתה. כאשר יוצא החתן לקראת הכלה, מרגישה הכלה ביטחון גמור בהיותה רצויה וראויה לחתנה. ביציאת החתן לקראת הכלה מתגלה שאמנם מצד הנגלה האישה רוצה להינשא יותר מן האיש, אך בעומק, האיש רוצה לישא לאין ערוך יותר מן האישה. האיש מחזר אחרי אבידתו וכל רצונו לשוב ולהתאחד עם צלעו.

כל תהליך בריאתה של האישה נעשה מפני ש"לא טוב האדם לבדו". עוד לפני מציאותה של כנסת ישראל עצמה, קיימת אהבת ה' לישראל ורצונו להיות לה לבן זוג. זוהי מחשבתן של ישראל שקדמה לכול[יב]. ביציאת החתן לקראת הכלה ממלא החתן את משאלת לבו הכמוסה ורצונו מאז ומעולם, לבוא לשלמותו במציאת עזר כנגדו. באיחוד המחודש בין החתן לכלה מגיעים לידי שלמות טעם הבריאה כולה ומשמעות הנסירה שבין האיש לאישה.

כאמור, אין מנוס מכך שיצירת הקשר המחודש בין האלוקי לאנושי תתרחש אלא בכפיית הר כגיגית. כאשר בני ישראל מתוודעים לכך שהקב"ה רוצה בהם, נשמתם פורחת, מפני שאין להם כל יכולת להכיל התגלות עצומה כזאת. לכן אכן בתחילה מתעוררים ישראל מצידם לקבלת התורה, אך לאחר מכן, כאשר הקב"ה מצידו מתעורר לנתינת התורה, נכונותם של ישראל נמחקת ונעלמת, והם מקבלים את התורה בכפייה.

 צִמְצוּם: מִעוּט וְרִבּוּי

על מנת להעמיק במשמעות יציאת החתן לפני הכלה, נתבונן בתהליך בריאת העולמות. לפי "תורת הצמצום" לפני בריאת העולמות התפשט האור האלוקי בלי גבול. כאשר רצה הקב"ה לברוא את העולם, היה צורך לתת מקום לעולמות. לכן הקב"ה כביכול צמצם את אורו כדי לתת מקום לעולמות. כתוצאה מן ה"צמצום" נוצר ה"חלל הפנוי'" ובתוכו נבראו העולמות[יג].

בשפה העברית אנו מוצאים שהמילה "צמצום" מתפרשת בשני פירושים הפוכים זה מזה. בפשט מילה זו מורה על הפחתה והמעטה. בהקשר לענייננו, היא מתייחסת להמעטת האור האלוקי. הרי בתחילה היה האור האלוקי אינסופי ומלא בכול, אך בתהליך הצמצום הסתלק והתמעט האור מחלל מסוים, ומן האור שהיה בו בתחילה נשאר רק רושם ("רשימו").

במובן אחר והפוך, המילה "צמצום" מורה על ריכוז, כפי שמצמצמים אור דרך עדשה לנקודה אחת אשר בה מתרכז ריבוי של אור. זהו הפירוש לצמצום השכינה בין בדי הארון[יד]. אין הכוונה מיעוט השכינה, אלא דווקא ריכוזה במקום אחד. במשמעות זו דווקא ריבוי האור באמצעות ריכוזו בנקודה אחת נקרא "צמצום".

ניתן לומר שתהליך הצמצום כולל את שתי המשמעויות השונות שהבאנו לעיל. על מנת להסביר דברינו נמשיל זאת לתהליך צמצום האור בעזרת עדשה. זכוכית מגדלת מרכזת את קרני השמש ויוצרת אור חד בנקודה אחת. בעזרת הקיעור שבזכוכית קרני השמש מתרכזות בנקודה שבה יש ריבוי אור. מאידך גיסא, סביב נקודה זו נוצר צל רחב ונותר בו רק רושם של האור ("רשימו"). בנמשל- כאשר הקב"ה צמצם את אורו מן החלל הפנוי, כביכול התרכז האור במעטפת של חלל זה, ובכך התמעט האור בתוך החלל עצמו. כמו בתהליך חפירת בור: העפר התרוקן מן הבור, והוא נערם בשולי הבור עצמו. על מנת לאפשר את הבריאה, במקום שבו נבראו העולמות עצמם פחת האור, אך במעטפת שסביב החלל הפנוי שבו נברא העולם, התרכז אור רב שהסתלק מהחלל הפנוי עצמו.

חסידים מסבירים בדרך חידוד שהקב"ה ידע ש"לא טוב היות האדם לבדו" מתוך עצמו. כיכול, הקב"ה חש שהוא לבדו והיה זקוק לשותפות. לכן הוא ברא את העולם. הקב"ה צמצם את עצמו על מנת לתת מקום לעולמות כמו חתן הנותן לכלה לגלות את רצונה העצמי להינשא. יחד עם זאת, דווקא בנתינת המקום להרבות את רצונה, מתרבה עוד יותר רצונו בה. במהלך זה מתגלה פנימיות החתן אשר בעומקו רוצה להינשא יותר מן הכלה. הרצון האלוקי בכנסת ישראל גדֵל באין ערוך על ידי נתינת המקום לרצונה העצמי, בדיוק כפי שבתהליך הצמצום ובנתינת מקום לעולמות גבר והתרבה האור האלוקי, יותר מהאור האינסופי הסתמי. כאשר חוקרים את פנימיות הרצון האלוקי, מתגלה המקום שבו חסרה האורה, כמי שייתן את המענה לחפץ העמוק בקשר. סילוק האור מן החלל, הוא בעצם ביטוי לתשומת לב אלוקית "דווקאית" לעולמות.

וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר

בריאת העולם מתבארת כאן כפינוי ונתינת מקום, מלשון לְבָרֵא יַעַר, כפי שכורתים ומסלקים עצים מן היער. כאשר ברא אלוקים את העולם, סילק הקב"ה את עצמו מן החלל וצמצם את אורו. הצמצום נעשה בשם אלוקים דלתתא - "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". שם זה מכוון לצמצום, במשמעות של מיעוט אור ונתינת מקום לבריאה. אולם דווקא סילוק האור מהחלל שבו נבראו העולמות, גרם לריבוי אור ורצון למעלה. האור האלוקי שגבר עקב הצמצום, נעשה שייך לאור אין סוף שלפני הצמצום ולמעלה מכל גדרי הצמצום.

לפני הצמצום היה הקב"ה הוא ושמו לבד, אך לאחר שנוצר החלל הפנוי, כביכול נחשף בתוככי המאור יתר אור ויתר רצון להשפיע ולהתגלות. ריבוי וריכוז האור הוא שם אלוקים דלעילא, שלמעלה מכל גדר, אפילו יהא ללא גבול. עצם האור העליון הזה הוא אור התורה, אשר ניתנה בשם אלוקים דלעילא: "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר"[טו]. התורה היא הביטוי העליון לרצונו של הקב"ה לבת זוג ולבריאת העולם. לכן גם היא ניתנת בשם שעניינו הוא צמצום. אלא שהעולמות נבראו בצל של מיעוט האור, ואילו שורש התורה הוא מריכוז האור שלעילא ולעילא אף מאור אין סוף שלפני הצמצום.

ההבחנה בין שם אלוקים שבו נברא העולם- "בראשית ברא אלוקים את השמיים והארץ", לשם אלוקים שבו ניתנה תורה- "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר", היא ההבחנה בין שם אלוקים דלתתא - 'אלוקים דבראשית', לשם אלוקים דלעילא- 'אלוקים דתורה'. שמות אלה הם שני פנים של אותו מטבע, כשתי המשמעויות ההפוכות לתהליך הצמצום- במיעוט האור ובריבויו. בריאת העולם היא תהליך מיעוט האור האלוקי המאפשר את בריאת העולמות, ואילו נתינת התורה היא ביטוי לריבוי האור והרצון האלוקי שהתרחש כתוצאה מן הצמצום עצמו.

הליכת החתן לקראת הכלה במעמד הר סיני היא כהתגברות האור האלוקי והרצון האלוקי, מתוך רצונה של כנסת ישראל בקשר. דווקא הצמצום מצד החתן ונתינת המקום לכלה הוא שמגביר בו את רצונו, ומעורר בו אור עליון יותר. זהו התוכן העמוק המובע במילים "לא טוב היות האדם לבדו", של הרצון למציאות עליונה של שותפות ואחדות יותר מזו הקיימת בשלמות כשהיא לעצמה. התורה היא היא הרצון הזה גופא, של חיבור עליונים ותחתונים. אור התורה מורה על הרצון העליון וריבוי האור למעלה מאור אין סוף שלפני הצמצום. לכן בכל פעם כאשר יהודי לומד אות אחת מן התורה, הוא נוגע ברצון האלוקי להתקשר לבת זוג בארץ, אף יותר ממה שאנו רוצים להינשא, ומתקשר ליום החתונה שבין קודשא בריך הוא ושכינתיה.

לעומת שם אלוקים דלתתא ושם אלוקים דלעילא, שם הוי"ה מכוון להמשכת האור אלוקי הנמצא מעבר לצמצום, לתוך הצמצום, כנס המתרחש בתוך העולם הזה –"ה' ניסי". התורה לפרטיה ניתנה דווקא בשם הוי"ה מפני שגילוי האור העליון בעולם הזה, בתוך מקום הצמצום והחושך, נוצר באמצעות התפרטות התורה ועיסוקה בענייני העולם הזה. כל פרטי מצוותיה של התורה- בכוחם להמשיך לתוך העולמות את אותו אור אלוקי עליון של הרצון לבריאת העולמות שלמעלה מן הצמצום. על כן יציאת החתן לקראת הכלה לא רק שאין בה פחיתות או חיסרון, אלא אדרבה- היא זו המבטאת את האהבה האלוקית לישראל הקודמת אף למציאותם.

הקדמת נעשה לנשמע באתערותא דלתתא מהווה הכנת הכלי, על מנת לקבל את האור העליון שבשבילו נברא העולם. התרחשות זו אינה רק אירוע חד פעמי שאירע למרגלות הר סיני, אלא היא נמשכת בישראל לדורות עולם. בכל פעם שאדם רוצה ומשתוקק לקבל את התורה מחדש, נוצר זיווג עמוק שבעמוקים, והוא זוכה להיות קשור בקב"ה עד המקום של אותו אור אלוקי שלפני צמצום העולמות.

יהי רצון שנזכה לקבל את התורה באהבה, בשמחה ובלב שלם, בכל פעם מחדש: "שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו"[טז].

[א] שמות יט יז.

[ב] דברים לג ב.

[ג] תענית ד ח.

[ד] "אישה כי תזריע וילדה זכר", "אמר ר' יצחק אמר ר' אמי, אישה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה (נדה לא ע"א), כלומר, כשיש אתערותא דלתתא, מצד ה'נקבה', נולדות תולדות עליונות, "אהבה רבה בנשמות", יותר מאשר כאשר איש מזריע תחילה. ראה מאמרי אדמו"ר הזקן תקע"ב ד"ה "שוש תשיש".

[ה] שבת פח ע"ב.

[ו] תפארת ישראל לב.

[ז] כתובות פו ע"א.

[ח] אורות ישראל א יג: "אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלוקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ה' אלוקי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החופשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". החזיון מתגלה בייחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד ע"י הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך".

[ט] אורות התשובה יז ג.

[י] בדורות שלנו יש היפוכים רבים, לחתן יש צד של נקבה ולכלה יש צד של זכר. לכן כיום, יותר מדורות עברו, פעמים מרגיש דווקא החתן שאינו ראוי לכלתו.

[יא] משבר זה הוא כמשבר הכפירה בדורותינו שבין כנסת ישראל לקב"ה. לאחר אלפיים שנות גלות, מקוננת בכנסת ישראל הרגשה פנימית של חוסר ביטחון באהבת ה' אותה. לכן אף קיימת בה ציפייה שהקב"ה יתגלה אליה כאות להיותה רצויה.

[יב] בראשית רבה א ד: "ר' הונא ור' ירמיה בשם רבי שמואל בר ר' יצחק אמרו: מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר".

[יג] זהו ההסבר למונח המופיע בספרים שהצמצום היה באמצע אור האינסוף. לכאורה הדברים תמוהים, שהרי לאינסוף אין סוף ואמצע. אלא, עפ"י פשט הדברים נראה להסביר שבאמת לפני הצמצום אין אמצע לאור אינסוף, אך לאחר הצמצום, נקבעה נקודת ארכימדס שאליה מתייחס האינסוף, ובשימת נקודה דווקאית במרחבי ללא קץ, ממילא היא הופכת לנקודת אמצע.

[יד] מדרש תנחומא ויקהל לז ז: ..."שצמצם הקדוש ברוך הוא שכינתו בתוך המשכן, אלא אף בתוך הארון שעשה בצלאל, צמצם שכינתו".

[טו] שמות כ א.

[טז] רש"י שמות יט א.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן