אנחנו מאמינים בני מאמינים
פרשת שמות מסתיימת בפסימיות. הקב"ה הבטיח גאולה, והמצב מחמיר: 'לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ'. התשובה היסודית בפרשתנו: 'אֲנִי יְהֹוָ-ה. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָ-ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם'. מה המשמעות שהקב"ה לא נודע לאבות בשם יהו-ה? מבאר רש"י: "לא נִכַּרתי להם במדה אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה': 'נאמן לְאַמֵת דבריי', שהרי הִבטחתים ולא קיימתי... אמר לו הקב"ה... יש לי להתאונן על מיתת האבות הרבה פעמים נגליתי עליהם... ולא הרהרו אחר מדותיי. ואתה אמרת: למה הרעותה". הקב"ה אומר למשה: יש לך שליחות ענקית ומורכבת. שליחות יותר גדולה ומורכבת משל האבות. עם זאת, הצלחתך מותנית בכך שתמשיך לשאת את מטען האמונה המופלאה של האבות. לאבות הייתה אמונה תמימה. הקב"ה הבטיח להם, וגם כשלא ראו, או אפילו ראו הפוך, היה להם אמון מוחלט בקב"ה. זו אינה נאיביות ולא התעלמות. האבות היו אנשים ריאליים. וככאלה, האמינו בתום לב. ומה התשתית של אמונה איתנה זו? האבות היו ישרים וטובים ללא גבול. בחוויית חייהם, הטוב והיושר שבקרבם קשורים לאמונה, לקב"ה הטוב והמיטיב. מפנימיות נפשם הנקייה והעדינה, התבוננו על המציאות. הם לא חיו את הרגע אלא היו מלאי הקשבה למרחב הכללי ולקווים הארוכים של המציאות. הם שמעו את קול אלוהים הטוב מתהלך בתוך הגן, והיו מלאי אמון וודאות בטוב האלוקי, הם התאהבו בה', דבקו בו בכל נפשם ובכל מאודם.
הקב"ה אומר למשה רבנו, ולנו לדורות: יש לכם משא כבד, אתם הולכים להיתקל בקושיות, בערפילים, בהסתרה, בקשיים ובסיבוכים. הסוד הפנימי שלכם שמכוחו תוכלו לצלוח ואף לגדול בשליחותכם בתוך מערבולות ההיסטוריה והגאולה, זה במה שתישאו בקרבכם פנימה את תום האמונה העמוקה, ותהיו ראויים לייחוסכם כבני אברהם יצחק ויעקב.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
