מכוח התהליך המופלא של יציאת מצרים, נפגשים אנו בתופעה מיוחדת בתורה, הלא היא השירה.

לשירה בתורה יש אף ביטוי מוחשי, באופן בו היא נכתבת בספר התורה. חז"ל אומרים ש"כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבֵנה, ולבֵנה על גבי אריח"[1]. השירה אינה נכתבת בספרי התורה באופן הרגיל: שורה שלמה רצופה במילים, תחת שורה שלמה רצופה במילים. בשירה, השורות שונות זו מזו: שורה של אריח לבנה ואריח, ומעליה לבנה אריח ולבנה, וכך לאורך כל השירה לסירוגין. ממש לפי עיקרון בניית קיר בבניין. הסבר קטן בהנדסת בניין: כאשר בנאים בונים קיר, הם אינם מסדרים את שורות הלבנים זו על גבי זו בהתאמה, אלא בשיטה מדורגת של אריח על גבי לבנה. כל שורה שנייה מתחילה מאריח אחד, (שהוא ברוחב חצי לבנה), כך שבהמשך השורה, לבנה תמיד תשב על שתי לבנים (שבשורה שתחתיה). הסיבה לכך היא יציבות הקיר. אם היו שמים לבנה על גבי לבנה, הקירות לא היו יציבים, משום שכל קיר היה בנוי בעצם מעמודים גבוהים של לבנים על גבי לבנים, ללא תמיכה ובסיס יציב.

אם נמשיך את הדימוי הזה של חז"ל, יוצא שיש משהו בשירה, שהוא יותר יציב ומיוחד, אף מכל שאר חלקיה של התורה, הבנויה לבנה על גבי לבנה. ונשאלת השאלה, מה באמת מיוחד בשירה, שיש בה יציבות כל כך מיוחדת, אף מעבר לכל פרשיותיה של תורה? היש משהו יותר יציב מהתורה כולה?

התשובה לכך, טמונה במשל של אריח על גבי לבנה. מה שמחזק את הקיר הזה, הוא דווקא השוני בין השורות. דווקא שורות שונות, יוצרות חומה יותר איתנה ומיוחדת. החידוש בשירת הים[2], לעומת כל התורה כולה, זו הבעת החיים הפנימית של עם ישראל. השירה היא ביטוי רגשי עז ועמוק של החיים. כל התורה כולה היא מעיין עצום של חכמה אלוקית, אך בולט בה יותר הפן המדריך והמורה של המקור האלוקי, ופחות הפן החי של מקבל התורה. בשירה יש הבעת חיים פנימית של האומה. בשירת הים יש התאחדות נדירה בין התורה לבין ישראל. כאן מתברר שהחיים הישראליים - הם עצמם תורה. החיים הישראליים מתאחדים ומופיעים בזיווג עליון עם המגמה האלוקית. זה שהאומה הישראלית כולה מתעלה בשירה נבואית כזאת, הנוסקת אל עבר האופקים האלוקיים של החיים, זהו פלא פלאים, שיש בו חידוש שאינו קיים בכל התורה. כאן מתאחדים שמים וארץ, 'עליונים ששו ותחתונים עלזו'[3], חומת החיים הממזגת בין שמים וארץ היא מאוחדת ויציבה, בגילוי עולמי שלא נראה כמותו.

וניתן להעמיק עוד יותר. פרק נוסף ומעמיק יותר בהנדסת בניין ילמדנו, שיש סיבה נוספת לכך שהקיר בנוי אריח על גבי לבנה. הסיבה העמוקה יותר היא, שקיר זה איננו יחידי, אלא הוא בעצם דופן אחד של מבנה רחב יותר. קיר זה, מחובר לקירות נוספים של הבית, אשר אנחנו רואים רק אחד מקירותיו. בעצם מה שנראה לנו כאריח (חצי לבנה[4]) בתחילת שורה בקיר שאנו רואים, הוא באמת גם לבנה, רק שהלבנה הזו, היא תחילתה של שורה אופקית בדופן נוספת של הבית[5]. זאת אומרת - כשאנו רואים קיר, הבנוי אריח על גבי לבנה, בעצם קיר זה מעיד, על עוד קירות היוצאים ממנו לממדים רוחביים נוספים. הקיר הניכר בפנינו, איננו עומד לעצמו, אלא הוא חלק ממבנה שלם, שגם אם לא רואים אותו, הקיר מעיד שהוא קיים. וגם זה קשור לשירה. השירה איננה רק גילוי הוֹוי מיוחד ויציב. שירת הים לא הייתה רק התעלות מקומית ייחודית של עם ישראל. מאחורי שירה זו מסתתרים ממדים נוספים. השירה 'אז', מרימה את מבטנו אף אל העתיד הישראלי, אל 'ישיר', מיזוג של עבר, הווה ועתיד, התעלות עכשווית החורגת במשמעותה ההיסטורית הרבה מעבר להתעלות ההווית. אותה התעלות אצילית ייחודית, פותחת צוהר להצצה על החיים הישראליים, לא רק בנקודת זמן מסוימת, אלא יש כאן חשיפה נשמתית, רב ממדית, המקפלת בקרבה את ההיסטוריה כולה, את ממדי הזמן של העבר ההווה והעתיד העולמיים. שירה זו מרימה אותנו, אל אופקי העתיד הרחוקים של "מקדש ה' כוננו ידיך" ואף רומזת אל התעלות העולם עד כדי תחיית המתים[6]. וכל אלה מקופלים בגילוי החיים הנשמתי המופלא של כנסת ישראל הנגאלת ממצרים לחירות עולם, הטומן בחובו את בניין העולם כולו.

[1] מגילה טז:

[2] בשונה משירת האזינו שאינה שיר ה של האומה, והיא בחינה נוספת

[3] מחזור לחג השבועות - הקדמה לתרי"ג מצוות

[4] רש"י בבא בתרא ג.

[5] משום כך עומק של לבנה, תמיד יהיה כמו רוחב של חצי לבנה, ודי לחכימא.

[6] סנהדרין צא: