תמיהה גדולה עולה ממבט כולל על פרשת בא. תוך כדי דרמה אנושית של יציאה לחירות, יש 'עצירה קרה' לפרשיות שהן באופיין ציווים תורניים 'יבשים'. כך זה בציווי של 'החודש הזה לכם', ובסוף הפרשה בשיא הדרמה: פרשיות 'קדש' ו'והיה כי יביאך'. אמנם לפרשיות אלה יש קשר ליציאת מצרים, אך עדיין המקצב כאילו לא מתאים. או שאנחנו בדרמה, או שאנחנו בשיעור תורני! נשמע כמו אטמוספירה אחרת לגמרי. כאילו באמצע ספר מתח, מודפס בלי קשר עמוד של מאמר פילוסופי. תלוש! יש כאן כאילו ערבוב בין יציאת מצרים למתן תורה.
אמנם אם התורה הביאה לנו את זה כך, יש בכך הארה עמוקה. כל זה בא לחדד, שיציאת מצרים, יותר ממה שהיא דרמה אנושית הווית, היא פעולה אלוקית נצחית. באמת יציאת מצרים היא תורה. אותה חכמה אלוקית עליונה, אותה רוממות אלוקית הצופה מראשית העולם עד סופו בכל התורה כולה, היא הפועלת להוציא את עם ישראל ממצרים. יציאת מצרים איננה רק שחרור הומניטרי הווי, של עם מסכן מעבדות יציאת מצרים. היא התשתית להקמת אומה שיוצאת לחירות עולם אלוקית, להביא את העולם האנושי כולו ברבות ההיסטוריה לחירות מוחלטת של צלם אלוקים שבאדם. יציאת מצרים היא עצמה תורה!
כך האיר הקב"ה למשה רבנו כבר במעמד הסנה, את אחדות המהלך כולו: וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה".
