פרשות ויקהל פקודי חוזרות פחות או יותר על מה שנאמר בפרשות תרומה תצוה. ויש הרבה הבדלים קטנים ביניהן. למה צריך לחזור שוב על כל מעשה המשכן? למה לא כתוב פשוט שעשו ככל אשר ציוה ה' את משה?
בין פרשות תרומה ותצוה לפרשות ויקהל פקודי יש את חטא העגל. כלומר, אפשר לומר שפרשות תרומה תצוה באו לומר לנו את רמזי המשכן כפי שהיו קודם החטא, ופרשות ויקהל פקודי רומזות על ידי השינויים שיש בהן, על רמזי המשכן כפי שהם לאחר חטא העגל.
ניקח כדוגמא את השלב הראשון – שלב התרומה. בפרשת תרומה כתוב "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", ובפרשת ויקהל כתוב "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'".
נראה שלפני חטא העגל, כשה' שרה ממש בתוך כל אחד מבני ישראל כמו שנאמר "ושכנתי בתוכם", היה ליבו של אדם נודב אותו עצמו לה'. "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", הלב נודב את האדם עצמו. ואז היה האדם הופך להיות לה'. וממילא לא היה צריך לתת את התרומה למישהו אחר, כדי שהיא תהיה שייכת לה', אלא "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", אתם לוקחים אליכם וזה נהיה תרומתי. כל אדם יכול להיות גזבר של ההקדש.
אבל אחר החטא הלב לא יכול להשפיע לתת את האדם כולו לה', אלא רק "נְדִיב לִבּוֹ", הלב שלו הופך אותו לנדיב, אבל יש לו גם צדדים אחרים. ולכן כדי לתת את התרומה לקודש צריך "יְבִיאֶהָ", צריך להביא את התרומה למישהו אחר, לגזבר של ההקדש כדי שהיא כבר לא תהיה אצלו, ולכן "קְחוּ מֵאִתְּכֶם", תוציאו מאתכם את התרומה, ו"יְבִיאֶהָ" לגזבר של הקדש, ורק אז נאמר "אֵת תְּרוּמַת ה'", רק אחרי שהוא מוציא אותה מרשותו לרשות ההקדש היא נהיית תרומת ה'.
ולכן בפרשת תרומה נאמר הכל בלשון מדבר, "וְיִקְחוּ לִי", "תְּרוּמָתִי", ובפרשת ויקהל נאמר בלשון נסתר, "תְּרוּמָה לה'", "תְּרוּמַת ה'", כי לפני חטא העגל ה' היה נוכח בחיי כל אחד, והיה נותן ישירות לה'. ואילו לאחר החטא ה' נסתר מהם, ולכן מדובר עליו בנסתר.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
